מחשבות קדימה
קיבלנו אתמול עוד תוצאה תקינה של דופק, שברגע הראשון ישר חשבתי שמתקשרים לבשר לי בשורות איוב, והרי אין מה לעשות, אנחנו מורגלים לאכזבות. אני עדיין מתקשה להבין ולעכל, שאי שם במדינה זרה לי, אישה שאינני יודעת עדיין איך הוגים את שמה, סובלת עכשיו מעייפות, בחילות ואולי אף הקאות ואני לא שם כדי לעזור לה, וזה ההריון שלנו, אפילו עוד לא אמרנו לה שלום. אנחנו מלאי תהיות, האם עדיף לבקש עוד אולטרסאונד, כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשקיפות עם דופק...מצד שני, אנחנו אולי קצת היסטרים מתי אמורים בכלל לפגוש את הפונדקאית? האחות אמרה לי שרוב הזוגות נוסעים בסקירה הראשונה, כי אז יש מה לראות, ולי זה היה נשמע מוזר.... יש מה לראות? מבחינתי גם לראות צורת בוטן תקינה ופיקסל מהבהב זה רגע אושר טהור. אח״כ כבר הבנתי, יש פה מעבר לזה, זה בעצם השלב שבו ההורים המיועדים מתחילים להקשר לעובר הזה, להכיר את הפונדקאית הזאת, לקבל את זה שזה ההריון שלהם, כאילו עד אותו הרגע הכל נראה כמו חלום אני יודעת שמהצד נשאלת השאלה למה לא לעשות פונדקאות בארץ, שקלנו את זה, בהתחלה אפילו העדפנו שהכל יהיה כאן ונהיה מעורבים מאוד, אבל אז הסתכלנו קצת לתו...