מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אנחנו שבועיים לפני הלידה, כל כך הרבה זמן אנחנו מחכים ופתאום זה ממש כאן, מצד אחד אני כבר יכולה לגעת בה בדמיוני, לנשום אותה אליי ומצד שני, עולם התינוקות עוד מרגיש לי כל כך רחוק ממני. איך אוכל לעבור את הסף הזה ולהיות בעולם אחר לפתע, לגשר על הפער הבלתי אפשרי הזה מנסה לחשב מה יש עוד לקנות, מה צריך לארוז, מה אפשר לקנות שם, כולנו רוצים לקחת את כל הבית איתנו כי מרגיש לנו רחוק וקר, אני מנהלת רשימות על רשימות, מבצע צבאי קטן, של דברים לקחת, נסיון לחשוב קדימה, זינוק אל העתיד, לדמיין איך זה יהיה ולארוז לפי זה... מנשא, צינוריות הנקה, תרופות, תחליפים, חיתולים, בגדים במליון מידות. דברים שכל כך לא קיימים בהווה ואני כבר עכשיו צריכה להכין ולחיות אותם בשביל העתיד, מנסה לבגור כל כך הרבה פינות הראש שלי חולש על הכל עד שאני לא יכולה להתרכז יותר בכלום, בליל פרטים, עיסה של תוכניות. חשבנו שהלידה תהיה בראש השנה, ופתאום הקדימו אותה, זה קיסרי מתוכנן ויש שיליה נעוצה אז מפחדים מהתחלה של צירים, הקדימו בארבעה ימים. רק ארבעה ימים ואנחנו כל כך מופתעים מתקשים לעכל שזה כל כך בקרוב, שזה ממש כאן במרחק נגיעה מאיתנו החלו...

״אנחנו רק צריכים את הבטן של הפונדקאית״ היא אומרת לי, כן, היא רק בת שבע אבל משקפת במשפט הזה כל כך הרבה, את כל ההתכתשות הציבורית שיש על הנושא, שהרי זה נושא שתמיד מצטלם טוב, מרגש,נוגע ללב,דרמה אנושית במיטבה, משחקי מעמדות וכסף, ענייני דת וכל מה שמחזה כתוב היטב צריך שיהיה בו. כמעט ולא מצאתי מישהו ללא דיעה על הנושא והתקשורת  תמיד שמחה להכניס אייטם כזה או אחר הנוגע לדבר כי זה מוכר טוב ובסוף יש אותנו, האנשים ממש, אלו שנקלעו לסיטואציה הזאת, אלו שצריכים לבחור אם הם לא יביאו ילדים או יסכימו שיגדלו ברחם של מישהי אחרת. אלו שהיו נותנים הכל לא להכנס לדילמה הזאת, לא לעבור את הטלטלה ולחיות את החיים כמו כולם, כמו שהטבע התכוון. כחובבת מדע היה לי מעט קשה עם ההחלטה, שכן אם החזק שורד בטבע והגנים שלי כל כך אכזבו אותי, למה אני צריכה להעביר אותם הלאה, אולי ככה זה היה אמור להיות, שלא יהיו לי עוד ילדים. מצד שני, האם האבולוציה היום היא הגדרה יבשה של הגנטיקה, האם כל שאר התכונות שהגנטיקה שלי נושאת מעבר לפוריות הן לא מספיק טובות? האם החזק שורד משמעותו רק חזק פיזית? יתכן ובעידן שבו אנו חיים היום, חזק לא נגמר ...

להיות אמא זה כל כך מורכב, זה להיות שם בשביל מישהו אחר, זאת הוויה כל כך שורשית שגם אם את נשבעת שלעולם לא תעשי משהו, פתאום הוא יוצא ממך, גם בלי שהתכוונת, בועט אותך מעליו ותופס עצמאות, פשוט כי זה מושתת בך. לאחרונה אני מהרהרת רבות באמהות, אני מוצאת שבהקשר של אם מיועדת זה כל כך הרבה יותר קשה. תחושת ניכור מלווה את ההריון, הוא לא בגופי, לא נוכח פה ביננו, כאילו יום הבהיר אחד תצטרף תינוקת למשפחה. קשה לחשוב אפילו על שמות כי אינני יודעת איך היא, לא חוויתי אותה בתוכי. ממה שהפונדקאית אמרה היא שובבה ופעילה בלילה בעיקר, אבל זאת כל האינפורמציה שקיבלתי, פרט לתמונות אולטרסאונד מטושטשות. מנסה לחשוב אם אצליח להתחבר אליה כבר כשתוולד, כמה מהר אלמד לקרא אותה וכמה האמהות שלי תלויה בחיבור הראשוני הזה. כמה הדרך שעברתי תשפיע על היחסים שלנו, ואיך זה בכלל מרגיש לאהוב עוד ילד. כל כך הרבה שאלות לא פתורות. נראה לי שלכל אם יש את החשש שהיא לא תתחבר לילד שלה, של איך היא תהיה, ספרים שלמים נכתבו על זה, אבל לא חשבתי על ההרגשה האמיתית שאני ארגיש ברגע הזה לפני שהיא תגיע, על התהום הענקית שעוד יש ביננו שאני צריכה לנסות לגשר ...