היום שאחרי השאיבה
כל פעם אני שוכחת מחדש שכמו שהייאוש בא, ככה הוא הולך, שניה שמסיתים ממנו מבט, שניה שבה עושים חישוב מסלול מחדש, מבינים את כל העובדות ומה בעצם נתון להחלטתי והוא ברח לו. לקחתי רגע, העלתי באוב את כל ההרדמות הקודמות שעברתי, נזכרתי בכל טראומות הדימומים, ההרדמות, חדרי הניתוח הקפואים, חוסר רגישות מזעזע של כל הנוגעים בדבר. איך פעם בתחילת הדרך שרק התחלתי הכל , הגעתי מחייכת לחדרי הניתוח, בוייב טוב, שהכל קטן עלי, הכל יעבור. ולאט לאט התכהתי... זה התחיל מהפעם הזאת שחיכיתי לגרידה במשך שעתיים, עירומה בחלוק ניתוח לצד חדרי הלידה, כשכולם מאחלים לי מזל טוב ואני מתעקשת גרידה לא לידה, למה לעזאזל אלו מילים כל כך דומות. נסתם לי העירוי, כאב לי ואחרי ההמתנה הקשה שבה בעיקר ניסיתי לא להשבר הגעתי לחדר הניתוח שבו גם מיילדים לקיסרי, עם המקום המאורגן לתינוק והכל, נרדמתי בסטרס וקמתי עוד יותר בסטרס, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, לא יכולתי להפסיק במשך שעה, לא חשוב מה אמרו לי.... או שאולי זאת היתה הפעם הזאת שמרוב דימום שמו לי חיתול, ואני עוד צחקתי איתם שחשבתי שיקח קצת יותר זמן עד שאשים חיתול, ואחרי שהזהרתי אותם שלא י...