דלתות מסתובבות

יום שישי בערב, קצת זמן פרטי למשפחה שלנו, צריכים להתאוורר, לחגוג, קיבלנו אישור מהרופא להתחיל להזריק גונאל אף, מרגש שאפשר להתחיל סוף סוף,ובאותה נשימה גם מלחיץ מאוד להרגיש כל כך רחוק מהמגרש הביתי, פה כל הידע שלי לא שווה כלום, אני צריכה לסמוך על הרופא בעיניים פקוחות להצטרף אל פס הייצור הזה ולעמיד פנים שבכל בסדר, רק בגל פעם , שמדברים איתי על החזרה אני אומרת, פה לא תהיה החזרה, ונדרשת לגלול את סיפור חיי שוב, להתמודד מחדש עם המציאות
בעודנו מתלבשות לפני שהולכים, הדרדסית הכבר די גדולה שלי שמה לי ידיים על הבטן ואומרת שהיא קצת גדלה ומתי יצאו ממנה תינוקים? ואני נזכרת בפעם הקודמת שזה קרה, לפני לא הרבה חודשים כשעוד הייתי בתחילת ההריון העשירי, איך היא שאלה עוד לפני הביטא ואני כבר ידעתי ולא הייתי צריכה שום בדיקה, אבל כבר ידעתי את הסטטיסטיקה שלי לצלוח הריון עד סופו ולא יכולתי לומר שום דבר חד משמעי, אז עניתי בערפול. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו, עכשיו כשאני עדיין בעצמי מנסה להפנים את הסטטוס החדש, להגיד לה שמשם כבר לא יצאו תינוקות, רק כמה בייציות, שהיא הולכת להכיר מציאות קצת שונה משל כולם, והרי בכלל לא ידועה הסיבה להפלות, גם כשעוברים לפונדקאות, עדיין מאיימת עלינו הפלה, אי אפשר להבטיח לי כלום. ומולה אין לי ברירה אלא להמשיך לשקר, לשאת בעצמי את הקושי הזה לבד, את הפער הזה בין מחשבותיה ומחשבותי שלי, להמשיך להגן עליה מהאמת
אנחנו כבר בדרך חזרה לאוטו, היא נרגשת לסוע הביתה ולהגשים חלום, לראות כוכב נופל, היא לא יודעת שאני פעם הייתי כוכב נופל בעצמי, אבל איכשהו הצליחו לתפוס אותי. לפתע אני שומעת קריאות, ומזהה מרחוק זוג שאנחנו מאוד אוהבים, הילדים היו יחד בגן לפני שנים, חברים טובים שעכשיו כשבגרו כבר לא זוכרים אחד את השני, פעם כששיחקו בחדרם דיברנו שיחת אימהות כנה ונפתחנו זו לזו כמו שלא קורה הרבה במחוזותינו, היא סיפרה לי על ההזרעות ועל הפלה כואבת שעברה, אני שהייתי אז אחרי ארבעה כימיים ועוד לפני בירורים ועדיין חשבתי שיש איזה סיכוי שהכל פשוט יסתדר, למרות שהרגשתי שמשהו כאן לא בסדר, הדברים קירבו ביננו, היינו אחת לשניה כתף תומכת, אחיות אמיצות לצרה. בוקר אחד ליד שער הגן היא סיפרה לי שהיא בהריון, ביטא חיובית, שבוע אחר כך גם אני הצטרפתי לסטטוס, שתינו נרגשות ופוחדות מחזיקות אחת את השניה חזק ומנסות לחשוב חיובי, זה יהיה כל כך מדהים לעבור את הכל ביחד, הימים חלפו ואני חשבתי שזהו, אם הצלחתי לחצות את שבוע שש אז כנראה שהכל בסדר וזה כבר לא ישתבש... אני   לא זוכרת איך סיפרתי לה שזה נגמר, אבל התמיכה שלנו לא נגמרה שם, היא ליוותה אותי בבירורים,אני ליוויתי אותה בהריון, הספקתי להיות במהלכו להיות שוב בהריון ושוב לאבד גם אותו ויחד איתו גם את התקווה, היא ילדה תאומים. אני זוכרת שעוד החזקתי אותם כדי לעזור לה ודיברנו על הקשיים, לא הרבה אחרי זה עברנו דירה למקום רחוק יותר והקשר התנתק. עכשיו כנפגשנו התאומים כבר בני שלוש, היא מראה לי תמונות, כמה שכולם גדלו, אני יודעת שברגע הזה ולהמשך הערב, אני מזכירה לה את מה שהיא שמחה לשכוח את איך החיים שלה היו נראים אם זה לא היה מצליח, את הזריקות ואת הקושי. אני יודעת שהיא שם רחוק מרחמת עלי ועדיין שם מחזקת אותי ויודעת את סודי העמוק מכולם ובלי לדבר על זה עברו ביננו כל כך הרבה מילים, ואני תוהה אולי היא יכלה לתת לי טיפים על הגונאל אף הזה, משהו שאי אפשר ללמוד מהסרטונים ביוטיוב, משהו על החיים.  כשאנחנו שוכבים על המזרן מחפשים ככוכבים נופלים אני ממלמלת יש בעיות שהרפואה פשוט עוד לא הצליחה לפתור... לא הצלחנו לראות כוכב נופל, אולי מתישהו נצליח