ייאוש
זה לא קורה לי הרבה, שאני מתייאשת, אני פייטרית, אני יודעת את זה כבר, בהכל, אני לא מתייאשת, אני דורשת ומנסה למצא דרכים אחרות, דווקא כשקשה, אני לא מוכנה להרים ידיים, לא בלי מלחמה הוגנת, ויש מקומות שזה ממש עוזר לי להתמודד ויש מקומות כמו הרגע המדויק הזה
שאני פשוט לא מצליחה להיות ככה, חזקה
שניה לפני פונדקאות, כל מה שנותר לי זה ההליך הכביכול פשוט הזה, שאיבה. פיזית, לקחת את הבעיה הזאת שנקראת הריון, זאת שאני לא מצליח לפתור, ולהעביר אותה למישהי אחרת. להוציא ממני כמה בייציות ולאפשר למישהי אחרת לגדל את העובר הזה, וגם כאן, עוד אפילו לפני שהכל התחיל, יש קשיים.גם עכשיו כלום לא מסתדר, ולמה שיסתדר בכלל? הרי אנחנו אלופים בהשגת הסטטיסטיקות הנדירות, אלו הנכספות, רק לא במקומות הנכונים
אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות דם ואולטרסאונדים, תחושת עייפות,חוסר תפקוד,כאבים ולחץ. יש זקיק אחד, אחד! יש שאיבה בשבת, בשביל זקיק אחד! אני מתקשה להבין את זה... הולכים להרדים אותי, שיהיה לי קר, שתהיה לי עוד טראומת חדר ניתוח, עוד מפגש קסום עם הרפואה, ולתקוע בי עוד ועוד מחטים, בשביל בייצית אחת. זאת הרי התוצאה הגרועה ביותר שיכולתי לקבל, אם לא היה אף זקיק, לפחות לא הייתי עוברת שאיבה, אם היו שניים לפחות אולי הם היו מספיקים לסבב אחד של פונדקאות. למה שוב הכל צריך ללכת עקום, הגוף הבוגדני שלי
בכל בדיקה, דקירה, מזכירה, אחות, רופא, מישהי בתור, אני מנסה להבהיר, תהיו עדינים איתי, תבינו, אני כבר לא כמו פעם, אני לא חדשה בזה ומלאת כוחות, אני סדוקה לגמרי, הסופות שעברו כאן עשו בי את שלהם, אני עייפה ומלאת לאות מהדרך המתישה שעברתי, כל רוח חלושה יכולה לפרק אותי לרסיסים, הורידים שלי לא יכולים לספוג יותר אחיות שפשוט תוקעות בהן מחט באלימות, הם שבירים, הם נושאים עליהם את צלקות הזמן והמכאובים. הם נדקרו כבר מאות של פעמים, באמת, ספרתי. אם היו בי עוד כוחות אולי הייתי מנסה שוב פעם לשאת הריון, אבל אין לי, ואני חושבת שבסוף זה מה שישבור אותי, לא הכאב הפיסי אלא הייאוש, משתלט עליי לאור יום, תופס אותי לכודה במכונית בתוך פקק אינסופי שלא חשוב איך אני מנסה לצאת ממנו הוא סוגר , עליי וחם והזמן עובר, המחוגים פשוט זזים להם, מתעלמים מהתסכול שלי, וכל אחד שנדחף בתור חושב שהוא הראשון ולא מבין על מה כל העצבים. אפילו אל היעד אני כבר לא מחכה, אלא שיתחלף רמזור ונגיע לצומת הבאה, שגם היא פקוקה, אבל לפחות תספק לנו אשלייה של תקווה. לא יודעת איך אני הולכת לעבור את הימים הקרובים, לא יודעת באיזה מצב נפשי אני אגיע לשאיבה, אבל קשה לי להאמין שחיוך יהיה שם, בנתיים נראה שהיאוש כאן כדי להשאר, מקווה שלא ירגיש כאן יותר מידי בנוח
בכל בדיקה, דקירה, מזכירה, אחות, רופא, מישהי בתור, אני מנסה להבהיר, תהיו עדינים איתי, תבינו, אני כבר לא כמו פעם, אני לא חדשה בזה ומלאת כוחות, אני סדוקה לגמרי, הסופות שעברו כאן עשו בי את שלהם, אני עייפה ומלאת לאות מהדרך המתישה שעברתי, כל רוח חלושה יכולה לפרק אותי לרסיסים, הורידים שלי לא יכולים לספוג יותר אחיות שפשוט תוקעות בהן מחט באלימות, הם שבירים, הם נושאים עליהם את צלקות הזמן והמכאובים. הם נדקרו כבר מאות של פעמים, באמת, ספרתי. אם היו בי עוד כוחות אולי הייתי מנסה שוב פעם לשאת הריון, אבל אין לי, ואני חושבת שבסוף זה מה שישבור אותי, לא הכאב הפיסי אלא הייאוש, משתלט עליי לאור יום, תופס אותי לכודה במכונית בתוך פקק אינסופי שלא חשוב איך אני מנסה לצאת ממנו הוא סוגר , עליי וחם והזמן עובר, המחוגים פשוט זזים להם, מתעלמים מהתסכול שלי, וכל אחד שנדחף בתור חושב שהוא הראשון ולא מבין על מה כל העצבים. אפילו אל היעד אני כבר לא מחכה, אלא שיתחלף רמזור ונגיע לצומת הבאה, שגם היא פקוקה, אבל לפחות תספק לנו אשלייה של תקווה. לא יודעת איך אני הולכת לעבור את הימים הקרובים, לא יודעת באיזה מצב נפשי אני אגיע לשאיבה, אבל קשה לי להאמין שחיוך יהיה שם, בנתיים נראה שהיאוש כאן כדי להשאר, מקווה שלא ירגיש כאן יותר מידי בנוח
תגובות
הוסף רשומת תגובה