לוח נקי

פתאום אני מבינה, שזהו, משחק חדש מתחיל, החוקים פה קצת שונים, השחקנים אחרים, הלוח כולו מלא במשבצות שאני לא מכירה והסוף של המשחק רחוק כל כך ומעט מעורפל. משחק חדש... כשפותחים את הקופסא יש ריח כזה מרגש, של חדש, של קרטון, נייר ודפוס. כמו ילדים אנחנו מתרגשים, אולי כאן המשחק יגמר אחרת.עכשיו, כשרק מתחילים כבר נראה ששם המשחק כאן הוא להמתין, יש כאן מערכת סבוכה של תפקידים של כל המעורבים בדבר ורק לפעמים, לעיתים רחוקות, מגיע תורנו, ואז אנחנו זוכים לקדם ענייינים, וכשהכדור אצלנו, אנחנו לא נותנים למזל להכריע, מיד יוצאים למתקפה ומנסים להתקדם כמה שאפשר... אבל ההמתנה עצמה מרגישה קשה מנשוא, כמה קשה לעמוד במקום כשהכל מסביב זז. במיוחד בשלב התחלתי שכזה, שבו כלום עוד לא התחיל, עוד אין לנו אפילו עוברים מוקפאים, שזה, כך משתמע אחת מהמשבצות הראשונות פה, זאת שלרוב כל מי שהגיע למשחק ההזוי הזה כבר הגיע מקודם. אני מבינה כמה אני לא מבינה בכלל, אני עוד לא ניערתי מעליי את אבק המשחק הקודם, אני עוד חיה באותה מציאות משחק אחרת, בחוקים אחרים לחלוטין, בקשיים אחרים לחלוטין, במשחק שאני באה ממנו, אני מעורבת, אני חייבת להיות מעורבת, זה הכל על הגוף שלי, אני חייבת לדעת את כל הפרטים כי אף אחד אחר לא מחזיק את הכדור הזה, אני בוחרת את הרופא, את התרופות, את הזמן שמתאים לי.ועכשיו אין ברירה, אני חייבת להתאקלם, להחליף את התקליט הזה שרץ כבר כל כך הרבה זמן, לנער את התיק שלי שתכולתו לא ממש מתאימה פה, להתחיל לעכל שלא הכל  פה בשליטה שלי, בבחירה שלי, שזה כבר לא שלי