על קו המירוץ

נראה שאנחנו שם, על הקו הזה, מחכים... ההריון הזה שנראה נמשך כבר שנים, הילד הזה שמבושש להגיע, כמה אפשר לחכות לו, לרוב זה נראה לי רחוק כל כך, רק עכשיו כשעוברים לפונדקאות אני בכלל יכולה לדמיין את הרגע הזה שאני אגע בו, הרגע שבו אני אשבר לרסיסים מושלמים של אושר, רגע שלא העזתי לדמיין מאז שהכל התחיל להסתבך. אני עוד זוכרת את השבוע הנוראי הזה שבו הפנמתי שזהו, אנחנו בצד הבעייתי של המתרס וכאן החוקים אחרים, זה עולם אחר פה, עולם של הפתעות וקסמים, אכזבות וקשיים, כמו דורותי שמגיעה לקנזס, רק שאני הייתי מפוקחת, ידעתי שזה לא סיפור אגדה פה ואף אחד לא מבטיח סוף טוב
עכשיו מתחילים תהליך לקראת שאיבה, וגם כאן נראה שהגוף העיקש שלי ממשיך לאכזב אותי, ואני דוחקת בו, זהו, זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אזריק לך חומרים ששורפים את הכל מבפנים, פעם אחרונה שאני אתן לכל רופא לעשות בך כרצונו, פעם אחרונה שארדים אותך ושיכאב לך ויהיה לך קר, רק בוא, תעשה לי את הטובה הקטנה הזאת, פוש אחרון ואני אוכל לעזוב אותך לדרכך. והוא עיקש כמו ילד קטן ומרדן, ממשיך לעשות את שעולה על רוחו, נודניק כזה

כבר קניתי את כל ארסנל הזריקות הזה היום ולא יכולתי אפילו לדמיין את אלו שזהו חלק שגרתי מחייהן, אצלי הזריקות וההורמונים היו רק בזמני הריון ולא חלק מהשגרה, אילו חיים אלו,כולנו חיים כמו חולים כרוניים, חולים במחלת העקרות. מטופלים ללא הרף, חיים לפי בדיקות הדם, 

נלחמים בבירוקרטיה, בייאוש ובכל מה שעומד מולנו. נשים אמיצות כל כך, כל אחת ואחת

 ככל שחשבתי על זה כך הסתבר לי שזה כל כך קשה להבין איך זה מרגיש לי כרגע, איזה רגש הכי חזק, את מי אני מכתירה כמנצח? נדמה שיש כאן הרמוניה מושלמת של מנעד רגשות עצום ורחב, יש כאן הרבה שמחה, על כך שאני סוף סוף יוצאת מהמעגל הקשה הזה... הרבה עצב על כל מה שכבר היה ואיבדתי, על ויתור על החלום הזה, על ההשלמה שזה כבר לא יהיה כדרך  הטבע, שנכשלתי, שהסטטיסטיקה האיומה הכניעה אותי... יש כאן גם התרגשות מתהליך חדש... ופחד ,  שעדיין נחווה הפלות ושהפעם לא תהיה שום אפשרות אחרת חוץ מלהשלים עם הכל, הכל פשוט מתערבב לי כרגע ואני לא יודעת איך זה ישתנה, אם אני אצליח לזנוח בסופו של דבר את כל העצב והאכזבות ואוכל פשוט לשמוח על מה שיש ויהיה