היום שאחרי השאיבה

כל פעם אני שוכחת מחדש שכמו שהייאוש בא, ככה הוא הולך, שניה שמסיתים ממנו מבט, שניה שבה עושים חישוב מסלול מחדש, מבינים את כל העובדות ומה בעצם נתון להחלטתי והוא ברח לו.

לקחתי רגע, העלתי באוב את כל ההרדמות הקודמות שעברתי, נזכרתי בכל טראומות הדימומים,

 ההרדמות, חדרי הניתוח הקפואים, חוסר רגישות מזעזע של כל הנוגעים בדבר. איך פעם בתחילת הדרך שרק התחלתי הכל , הגעתי מחייכת לחדרי הניתוח, בוייב טוב, שהכל קטן עלי, הכל יעבור. ולאט לאט התכהתי... זה התחיל מהפעם הזאת שחיכיתי לגרידה במשך שעתיים, עירומה בחלוק ניתוח לצד חדרי הלידה, כשכולם מאחלים לי מזל טוב ואני מתעקשת גרידה לא לידה, למה לעזאזל אלו מילים כל כך דומות. נסתם לי העירוי, כאב לי ואחרי ההמתנה הקשה שבה בעיקר ניסיתי לא להשבר הגעתי לחדר הניתוח שבו גם מיילדים לקיסרי, עם המקום המאורגן לתינוק והכל, נרדמתי בסטרס וקמתי עוד יותר בסטרס, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, לא יכולתי להפסיק במשך שעה, לא חשוב מה אמרו לי.... או שאולי זאת היתה הפעם הזאת שמרוב דימום שמו לי חיתול, ואני עוד צחקתי איתם שחשבתי שיקח קצת יותר זמן עד שאשים חיתול, ואחרי שהזהרתי אותם שלא יעשו לי עוד טראומות כי כבר יש לי מספיק, השאירו אותי לבד ערומה וקשורה בחדר ניתוח, כי בדיוק  הגיע קיסרי דחוף והרי להציל חיים זה יותר חשוב מלהוציא משהו שכבר מת. ברור שאני מבינה, אבל הלילה הזה ליווה אותי עוד הרבה אחרי וכנראה עדיין מלווה. אפשר להבין למה אני לא משתגעת בשלב זה על חדרי ניתוח

למרות הכל הצלחנו להגיע לשאיבה במצב רוח טוב, הבנתי שאין שום דבר שאפשר לעשות אחרת, כבר עשיתי את כל הזריקות אם יש רק בייצית אחת זה מה שיש כרגע, והרי כל הרכבת הרים הזו כולה עניין של חוסר שליטה. צחקנו על המצב, כי זה מה שנשאר, שמנו מוזיקה שמחה ותכננו איזה אוכל טעים נאכל אחר כך, כשהכל יגמר. אנחנו טובים בלעודד את עצמנו. המרדים מציע לי לעשות את השאיבה בלי הרדמה, ואני מנסה לשקול כמה טראומטי זה יהיה ואם אני רוצה להרגיש את זה או להדחיק הכל... מסתבר שהיו כמה אמיצות לפני והרי אם זה רק זקיק אחד זה אמור להיות מהיר. זרמתי, הסתקרנתי ממה קורה בחדר ניתוח, מה כל הכלים ומה כל דבר עושה, זרקתי קצת הומור לאויר והנה התחלנו, כולם היו מקסימים אלי, האחיות, המרדים,הרופא, כולם היו מקצועיים ושם בשבילי, התחלנו והוצאנו ביצית ראשונה, כאב, אני לא אשקר, המרדים החזיק לי את היד,עזר לי לעבור את הכאב, קצת כמו שפעם הרחק מזמן הוא עזר לי לעבור את הצירים. פתאום הרופא אומר שיש עוד זקיקים והוא ינסה לשאוב גם אותם, ברור אני אומרת, מקווה שמשהו טוב יצא מכל הדבר הזה. ואכן יצא, יצאו שלוש בייציות, מתוכן שרדו שני עוברים את היום הראשון, אני רק מרוצה שיש שני עוברים שאפשר להחזיר לפונדקאית ולתת לי קצת זמן להשתקם, מהגרידה האחרונה, מהזריקות , קצת אויר לעצמי, יהיה מה שיהיה