מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

כל פעם אני שוכחת מחדש שכמו שהייאוש בא, ככה הוא הולך, שניה שמסיתים ממנו מבט, שניה שבה עושים חישוב מסלול מחדש, מבינים את כל העובדות ומה בעצם נתון להחלטתי והוא ברח לו. לקחתי רגע, העלתי באוב את כל ההרדמות הקודמות שעברתי, נזכרתי בכל טראומות הדימומים,  ההרדמות, חדרי הניתוח הקפואים, חוסר רגישות מזעזע של כל הנוגעים בדבר. איך פעם בתחילת הדרך שרק התחלתי הכל , הגעתי מחייכת לחדרי הניתוח, בוייב טוב, שהכל קטן עלי, הכל יעבור. ולאט לאט התכהתי... זה התחיל מהפעם הזאת שחיכיתי לגרידה במשך שעתיים, עירומה בחלוק ניתוח לצד חדרי הלידה, כשכולם מאחלים לי מזל טוב ואני מתעקשת גרידה לא לידה, למה לעזאזל אלו מילים כל כך דומות. נסתם לי העירוי, כאב לי ואחרי ההמתנה הקשה שבה בעיקר ניסיתי לא להשבר הגעתי לחדר הניתוח שבו גם מיילדים לקיסרי, עם המקום המאורגן לתינוק והכל, נרדמתי בסטרס וקמתי עוד יותר בסטרס, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, לא יכולתי להפסיק במשך שעה, לא חשוב מה אמרו לי.... או שאולי זאת היתה הפעם הזאת שמרוב דימום שמו לי חיתול, ואני עוד צחקתי איתם שחשבתי שיקח קצת יותר זמן עד שאשים חיתול, ואחרי שהזהרתי אותם שלא יעשו

זה לא קורה לי הרבה, שאני מתייאשת, אני פייטרית, אני יודעת את זה כבר, בהכל, אני לא מתייאשת, אני דורשת ומנסה למצא דרכים אחרות, דווקא כשקשה, אני לא מוכנה להרים ידיים, לא בלי מלחמה הוגנת, ויש מקומות שזה ממש עוזר לי להתמודד ויש מקומות כמו הרגע המדויק הזה  שאני פשוט לא מצליחה להיות ככה, חזקה שניה לפני פונדקאות, כל מה שנותר לי זה ההליך הכביכול פשוט הזה, שאיבה. פיזית, לקחת את הבעיה הזאת שנקראת הריון, זאת שאני לא מצליח לפתור, ולהעביר אותה למישהי אחרת. להוציא ממני כמה בייציות ולאפשר למישהי אחרת לגדל את העובר הזה, וגם כאן, עוד אפילו לפני שהכל התחיל, יש קשיים.גם עכשיו כלום לא מסתדר, ולמה שיסתדר בכלל? הרי אנחנו אלופים בהשגת הסטטיסטיקות הנדירות, אלו הנכספות, רק לא במקומות הנכונים  אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות דם ואולטרסאונדים, תחושת עייפות,חוסר תפקוד,כאבים ולחץ. יש  זקיק אחד, אחד! יש שאיבה בשבת, בשביל זקיק אחד! אני מתקשה להבין את זה... הולכים להרדים אותי, שיהיה לי קר, שתהיה לי עוד טראומת חדר ניתוח, עוד מפגש קסום עם הרפואה, ולתקוע בי עוד ועוד מחטים, בשביל בייצית אחת. זאת הרי התוצאה הגרוע

יום שישי בערב, קצת זמן פרטי למשפחה שלנו, צריכים להתאוורר, לחגוג, קיבלנו אישור מהרופא להתחיל להזריק גונאל אף, מרגש שאפשר להתחיל סוף סוף,ובאותה נשימה גם מלחיץ מאוד להרגיש כל כך רחוק מהמגרש הביתי, פה כל הידע שלי לא שווה כלום, אני צריכה לסמוך על הרופא בעיניים פקוחות להצטרף אל פס הייצור הזה ולעמיד פנים שבכל בסדר, רק בגל פעם , שמדברים איתי על החזרה אני אומרת, פה לא תהיה החזרה, ונדרשת לגלול את סיפור חיי שוב, להתמודד מחדש עם המציאות בעודנו מתלבשות לפני שהולכים, הדרדסית הכבר די גדולה שלי שמה לי ידיים על הבטן ואומרת שהיא קצת גדלה ומתי יצאו ממנה תינוקים? ואני נזכרת בפעם הקודמת שזה קרה, לפני לא הרבה חודשים כשעוד הייתי בתחילת ההריון העשירי, איך היא שאלה עוד לפני הביטא ואני כבר ידעתי ולא הייתי צריכה שום בדיקה, אבל כבר ידעתי את הסטטיסטיקה שלי לצלוח הריון עד סופו ולא יכולתי לומר שום דבר חד משמעי, אז עניתי בערפול. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו, עכשיו כשאני עדיין בעצמי מנסה להפנים את הסטטוס החדש, להגיד לה שמשם כבר לא יצאו תינוקות, רק כמה בייציות, שהיא הולכת להכיר מציאות קצת שונה משל כולם, והרי בכלל לא י

נראה שאנחנו שם, על הקו הזה, מחכים... ההריון הזה שנראה נמשך כבר שנים, הילד הזה שמבושש להגיע, כמה אפשר לחכות לו, לרוב זה נראה לי רחוק כל כך, רק עכשיו כשעוברים לפונדקאות אני בכלל יכולה לדמיין את הרגע הזה שאני אגע בו, הרגע שבו אני אשבר לרסיסים מושלמים של אושר, רגע שלא העזתי לדמיין מאז שהכל התחיל להסתבך. אני עוד זוכרת את השבוע הנוראי הזה שבו הפנמתי שזהו, אנחנו בצד הבעייתי של המתרס וכאן החוקים אחרים, זה עולם אחר פה, עולם של הפתעות וקסמים, אכזבות וקשיים, כמו דורותי שמגיעה לקנזס, רק שאני הייתי מפוקחת, ידעתי שזה לא סיפור אגדה פה ואף אחד לא מבטיח סוף טוב עכשיו מתחילים תהליך לקראת שאיבה, וגם כאן נראה שהגוף העיקש שלי ממשיך לאכזב אותי, ואני דוחקת בו, זהו, זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אזריק לך חומרים ששורפים את הכל מבפנים, פעם אחרונה שאני אתן לכל רופא לעשות בך כרצונו, פעם אחרונה שארדים אותך ושיכאב לך ויהיה לך קר, רק בוא, תעשה לי את הטובה הקטנה הזאת, פוש אחרון ואני אוכל לעזוב אותך לדרכך. והוא עיקש כמו ילד קטן ומרדן, ממשיך לעשות את שעולה על רוחו, נודניק כזה כבר קניתי את כל ארסנל הזריקות הזה היום ולא

פתאום אני מבינה, שזהו, משחק חדש מתחיל, החוקים פה קצת שונים, השחקנים אחרים, הלוח כולו מלא במשבצות שאני לא מכירה והסוף של המשחק רחוק כל כך ומעט מעורפל. משחק חדש... כשפותחים את הקופסא יש ריח כזה מרגש, של חדש, של קרטון, נייר ודפוס. כמו ילדים אנחנו מתרגשים, אולי כאן המשחק יגמר אחרת.עכשיו, כשרק מתחילים כבר נראה ששם המשחק כאן הוא להמתין, יש כאן מערכת סבוכה של תפקידים של כל המעורבים בדבר ורק לפעמים, לעיתים רחוקות, מגיע תורנו, ואז אנחנו זוכים לקדם ענייינים, וכשהכדור אצלנו, אנחנו לא נותנים למזל להכריע, מיד יוצאים למתקפה ומנסים להתקדם כמה שאפשר... אבל ההמתנה עצמה מרגישה קשה מנשוא, כמה קשה לעמוד במקום כשהכל מסביב זז. במיוחד בשלב התחלתי שכזה, שבו כלום עוד לא התחיל, עוד אין לנו אפילו עוברים מוקפאים, שזה, כך משתמע אחת מהמשבצות הראשונות פה, זאת שלרוב כל מי שהגיע למשחק ההזוי הזה כבר הגיע מקודם. אני מבינה כמה אני לא מבינה בכלל, אני עוד לא ניערתי מעליי את אבק המשחק הקודם, אני עוד חיה באותה מציאות משחק אחרת, בחוקים אחרים לחלוטין, בקשיים אחרים לחלוטין, במשחק שאני באה ממנו, אני מעורבת, אני חייבת להיות מעור

אחרי הפלה תשיעית, הריון עשירי. ושוב גנטיקה תקינה ושוב בת זהו, אין אפשרות להתכחש יותר, זאת אני, משהו אצלי לא מאפשר לעוברים האלה לגדול ושוב פגישה אצל הרופא, ושוב נשים בהריון מסביב, ושוב תתפשטי, ושוב הוא מסתכל על המסך בקרירות ומנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ושוב אני צריכה לעדכן בפרטי ההסטוריה הרפואית שלי שחקוקים לי על הלב, בורידים וברחם, ושוב מסכת הימורים על מה נעשה בפעם הבאה. ולי רק עובר בראש, תגיד שדי, שהתייאשת, שנכשלת, שנכשלנו, שזה לא עובד, שצריך לדעת מתי להרים ידיים, ושוב הוא מציע לי תערובת מפתה של הורמונים, מדללי דם, סטרואידים, ואספירין, שוב עוד דבר חדש אחד שאמור לשנות את כל התמונה, ושוב אני כבר מרגישה את הדקירות והמחטים והדמעות שכבר לא נשארו לי ואז, שלא כמו בעבר, בן זוגי אומר די, די להתעללות הזאת, די להצעות הנוראיות האלו, צריך לשקול פונדקאות, והרופא מגמגם, מתעצבן, ממלמל, ובסוף מסכים, פונדקאות היא הדרך ה"קלה״ מבחינתו, פשוט מחליפים רחם ואני שוב, שם חצי ערומה, על מיטת הרופא תוהה כמה עוד ארוכה הדרך וכמה עוד נעבור עד לסופה. מחוזקת בידי נשים שלפני רגע לא הכרתי שפותחות את הל