מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

רוב הזמן את חיה בשגרה שלך, במטלות הבית, בעבודה, בפקקים, כלים, פגישה, כמו כל אמא, מתגעגעת לילדים שלה, קמה בלילה, מחבקת ועייפה. נוטה לשכוח, או יותר נכון מאוד מנסה להדחיק את השגרה הישנה, הקשיים, רופאים, בדיקות מעבדה, אכזבות ובכי. ויש ימים שזה מכה בך, שוטף כמו גל צונאמי ענק, מזכיר לך את הזמן הישן הלא רחוק הזה, שהיה כאן לא מזמן, את האחות מהמעבדה, את בדיקות הדם והטפסים, הכאבים, היאוש והמחטים. ביקור משמח בבית חולים צורב לך עמוק בפנים, מזכיר לך שיש פצעים שאף פעם לא באמת מגלידים, רופאים, בכי תינוקות, מחלקת יולדות וכל הריחות. מזכירים לך שזכית לילדה אבל לא זכית ללדת, שאצלך הכל עבד אחרת, שכל מה שברור מאליו וטבעי לאחרים התנהל כל כך שונה ממה שכולם מכירים כשהתקשורת מתערבת אז בכלל הכל גועש, שוכחים קצת חמלה ואיך לפתוח את הלב. כל כך קל להעביר ביקורת, כשלא נמצאים באותו המקום, בלי להבין את הקשיים שיש לאם מיועדת, כל מה שהיא צריכה כדי לגעת בקצהו של חלום. איך אף אחת לא היתה מאחלת לאויביה לעבור את הדרך הזאת והיתה מעדיפה לעשות הכל כדי להמנע מכל זאת. איך בקלות אפשר להשוות את ״סיפורה של שפחה״ לפונדקאות, כאילו