מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

הגבתי רע לשלילי הזה, ממש, באופן שאינו אופייני לי, נגמרה לי המכסה של האכזבות, זה שבר אותי לחלוטין, בכיתי מלא, התבאסתי ופתאום הגיע לה איזה שמחה ממקור לא צפוי. כראוי לרכבת ההרים שבה אני חיה, אני בהריון לפחות לבנתיים, זה תיכף יגמר, אני יודעת. פס חלוש ומעומעם על מקלון בדיקת ההריון, בדיקה שכבר נפרדתי ממנה בידיעה שלא אעשה אותה לעולם שוב. הרופא שכל כך מחכה לשמוע שיש הריון מקבל ממני כתף קרה מלווה בחיוך, לא , אני לא רוצה תמיכה הורמונלית, אני מעדיפה שזה יגמר ככה בפשטות ולא בבית חולים בעוד גרידה כואבת. אני יודעת, זה מוזר, אבל פתאום אני מבינה שדווקא המצב ההזוי הזה שבאותם הימים ממש שקיוויתי שהפונדקאית תכנס להריון נכנסתי אני, דווקא זה, קצת מאושש אותי, כי אני מבינה שכלום לא השתנה אצלי, זה אותו ריטואל חוזר, כמו שיר ילדים בתקליט שבור, חוזר על עצמו פעם אחרי פעם. כל המתבוננים מהצד יכולים להתפלא, להחזיק אצבעות, להתפלל שיחזיק, אני כבר מבינה אחרת, זה ההריון האחת עשרה שלי, הפלה עשירית וככה כשהקו חלוש כמו תמיד, אני יודעת שזה לא יחזיק וזה לא חשוב מה אני אעשה, משהו שם לא עובד, לפחות עכשיו אני יודעת שאני שלמה

שלילי, כמובן ששלילי, למה שאצלנו המזל יאיר פנים? אני יודעת, זאת רק החזרה ראשונה, זאת עוד סטטיסטיקה, זה עוד קצת מזל. אין לנו בדיוק את זה. ולמה? למה שפתאום הוא יחליט להאיר דווקא לנו אחרי שהוא מסתתר מאיתנו כבר שנים, מחליט לדלג עלינו, למה שזה יהיה קל? הרי כל מדליות האומץ והכשלונות שקיבלנו קודם לא משתוות כאן. זה כאילו הגענו למירוץ הזה אחרי מרתון, ועכשיו צריך להתחיל חדש. ואנחנו מותשים כבר למודי אכזבות, לא מסוגלים להתמודד עוד עם כלום. עם שום אכזבה. עוד שבוע יומולדת, עוד אחד שאני לא רוצה לחגוג, עוד מתבגרת, עוד שנה שלא הצלחתי להגשים את החלום הכל כך בסיסי הזה, כזה שאחרות מגשימות בשנייה,עייפות הגוף והנפש שלילי, צריך עוד שאיבה, עוד חומרים על הגוף התשוש שלי, עוד כאב, עוד תקוות, עוד אשליות ועוד  אכזבות, לא יכולה כבר. שנה חדשה, עוד יומולדת ואין עוד תקווה, לא היום כל התקוות וההתרגשות והאופטימיות הקטנות שעוד היו פה מתפזרות כמו קצף על גלי הים ולמרות כל היין שזורם בעורקי, אני לא מצליחה לאסוף אותם חזרה, לאגד אותם אליי אחרי שכל כך עמלתי ,להביא אותם לכאן, במקומם מגיעות רק דמעות לא רצויות שמאסתי בהן כל כ

כל כך קשה להחזיק את עצמי במקום הזה, בלחכות שהימים יעברו,  כשחושבים על זה אני עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן, איך עוד לא התרגלתי. פעם הייתי מסמנת לי איקס בכל סוף יום שעבר, ממלאת את הריבוע הזה בעשרות פרחים קטנים, כאילו עצם הציור הזה העביר לי את כל היום, מחכה לרגע הזה מהבוקר, עוד יום, עוד סימון. בנתיים בעודי מסמנת ומחכה החיים עוברים  לידי, כמה אנרגיות מבוזבזות ותסכול סתום על החיכיון הזה כבר התבגרתי, התפכחתי, ההמתנה הזאת לא תהיה קצרה, לא ממש חשוב איזה תוצאות יחזרו בבדיקה הזאת, עוד אחת מאלפי בדיקות שחיכיתי לתוצאות שלהן, ברור שנשמח אם היא תהיה חיובית ועדיין לא נראה לי שנוכל לחזור לנשום, זה רק יהיה יותר קשה, כי תתווסף עוד חרדה של לאן כל זה הולך. כששאלתי אם מיועדת אחרת (שכבר ילדה) מה היה לה הכי קשה בתהליך היא אמרה לחכות, וזה היה נשמע לי מוזר, כי לחכות זה משהו שעושים כל הזמן, לרכבת, לשיחת טלפון, לאוכל שיתחמם, לחורף שישבור את השרב. אבל זה ברור לי עכשיו שלחכות זה לא פשוט בכלל, איך עוברים את כל הזמן הכל כך ארוך הזה, כל יום מתמשך לשנה איכשהו הזמן חלף, היום התוצאות, ועכשיו כל טלפון מקפיץ, כל הקר

סוף הקיץ כבר הגיע, קיץ אצלנו היא עונה קשה, תמיד מעורבת בה לפחות הרדמה אחת, מספר רופאים והרבה סטרס. בסופה אנחנו רק צל בהיר של עצמנו, מביטים אחורה המומים, מתאכזבים שוב. סוף סוף החלה לנשוב לה רוח סתיו עדינה, קרירה, מלטפת כזאת שמבטיחה שבקרוב יגיע הגשם וינקה. ינקה את הגוף והנפש מכל שאריות גרגרי החול והאבק שנשארו מרחפים בחלל הלב, את אלו ששקעו כבר יהיה יותר קשה להוציא אנחנו ימים לפני החזרה ראשונה, מקבלים תמונה וכמה פרטים ומנסים לבנות מתוך מספר הפרטים המצומצם הזה מחזה שלם, נסיון לצפות את מה שאי אפשר, נסיון להבין מי זאת, איך זה יהיה, איך היא תהיה? האם היא בכלל מחייכת או נראית עצובה כמו שהיא נראית בתמונה הקפואה הזאת. מנסים לבחון את העיניים, המבט של האישה הזאת שבידיה אנחנו שמים את כל  תקוותינו מבלי להכיר אותה או בכלל לשמוע את קולה, מבלי לדעת מה היא בכלל חושבת עלינו. בנסיון להחליט אם היא טובה לנו, הבנו שאין באמת מה להחליט, הם יש בכלל מצב מושלם, טופס כזה שאם היית מקבל אותו היית בטוח שהכל בדיוק כמו שרצית, בשלב זה ברור שאין מושלם, וגם כשהכל נראה מבחוץ נהדר אי אפשר לדעת באמת מה קורה בפנים. יש לנו