מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

פתאום זה נוחת עליי, מה שהכי קשה לי זה לצאת מהקונכייה שלי. אי שם מתישהו בדרך, או אולי לאורך הזמן בלי ששמתי לב, זה קרה, בניתי לי קונכייה משלי, כזאת שנוח לי בה, שבה אני לא צריכה לשמוע דברים שאני לא רוצה, לא צריכה להסביר, לענות על שאלות, לראות דברים שכואבים, יצרתי לי את העולם שלי שבו הכל מרופד וכולם נוהגים בי בהבנה, יודעים לא לשבור אותי. אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות, תורים ואחיות אני מבינה למה כל כך התבאסתי לעשות שוב שאיבה. התהליך הזה דורש ממני כל כך הרבה, לפני הכל הוא מפקיר ממני את גופי, הגוף שאני כל כך מנסה לשקם, הבטן המחוררת שלי, סימנים כחולים כואבים, מקומות שכואבים גם בלי שום סימן נגלה לעין, עלייה במשקל, נפיחות, הידיים שלי שמחוררות גם כן, עייפות תהומית ואי שקט. ואחרי כל הברורים מאליו גם הנפש שלי שמחוררת גם כן. ניקבו בה חורים כבר כל כך הרבה פעמים, אנשים, שלא רואים מה נשאר ממנה, ואני מנסה לאחות את החורים האלו, לסתום  אותם במהרה, שלא ידלוף כלום החוצה. כבר מתקשה להתמודד עם כולם, עם הרוקחת שמסרבת לתת שקית אטומה כי למה צריך לבזבז שקיות, עם הטכנאית שחושבת שאני הפונקדאית, עם המזכירה ששוא

חזרתי בכוחות מחודשים, ככה אחרי החגים, מצליחה להרגיש ששיקמתי קצת את עצמי, הגלים הסוערים שהיו כאן קודם חלפו להם ואפשר שוב לראות ולהרגיש את אני האמיתית. השקט, השינה והורדת ההילוך עשו את שלהם, כמה שהייתי צריכה אותם. מנסה להאחז בכוחות האלו כאילו הם יעלמו לי עוד רגע, כאילו אמצמץ, יעבור שבוע או גל הורמונים ויחטוף ממני את השלווה שכל כך חיפשתי. מחבקת אותה אלי כמו ילדה שמחבקת דובי, מנסה לתת לרכות שלה להכנס אליי, להתרפק עליה. בבקשה תשארי רק עוד רגע קט. במקביל התחלתי שוב להזריק, פרגובריס, דקאפפטיל, ועוד אין לדעת מה יהיה המשך הפרוטוקול. מנסה לקחת הכל בטוב, לא לרטון, על עור הפנים ששוב מתכסה פצעים אימתניים, על הבטן הנפוחה, על הקושי הנפשי שבכל זה, מנסה רק לעבור יום ביומו בלי יותר מידי להתעסק בדברים. לא לשנוא את הגוף שלי שמשתנה לו ללא הרף, אלה לה יש לי פרצי עצבים, בעיקר על הקרובים אליי, האהובים שלי, אני מקווה שנעבור את הימים האלו, פשוט שיעברו. מנסה לשלוט בכל הפרמטרים, להצליח לחיות את חיי למרות הכל, לתכנן בלי לדעת מתי בדיוק השאיבה, לעדכן את הנוגעים בדבר רק בלי באמת להסביר, פרוצדורה פשוטה בתהליך מסוב

יום ההולדת עבר בשלום, התקשרו אליי רק חברים קרובים שיודעים שקשה, כאלו שאני יכולה לצחוק איתם על זה שאני בבית המרקחת כבר שעה, שרוקנתי שם את כל הארנק ויצאתי עם שקיות עצומות, קצת כמו שופינג, אבל אחרת. הצלחתי שלא לרחם על עצמי כל כך, הצלחתי להסתכל על כל הדברים המדהימים שיש לי, על כל ההצלחות בשנה האחרונה, הצלחתי להסתכל קדימה. לחפש את המקומות שהצלחתי בהם ולא את המקום היחיד שלא, מבחינתי הצלחתי טסנו, התנתקנו, היינו לרגע במקום אחר, מימד שונה שבו הכל נעים יותר, היינו יחד, צחקנו, אכלנו, אהבנו, בעיקר נשמנו, כאילו שם זה כואב פחות, לנשום. נהננו אחד מחברתו של השני, נהננו מהרגע הזה ממש, מללכת תחת מצוק ענק כשלרגלינו נחל גועש,המים האלה שסוחפים , איתם הכל, מצליחים להשכיח ולרפא, מספרים לנו בדרכם העיקשת שהכל חולף, שכל רגע בזמן הוא יחיד ומיוחד, שכל טיפה שנמצאת כאן עכשיו תסחף ותעלם לה, תגיע למחוז חדש, לתפקיד  שונה, עם ייעוד אחר, נותן לנו פרספקטיבה אחרת רגועה וטובה יותר, מגמדת את הבעיה הזאת לעוד חלקיק ביקום העצום הזה, טיפת המים שלנו  נהנים אפילו ממשב הרוח המקפיא הזה ,שלא מאפשר לנו לזוז אבל באותה נשימה מפיל

שוב הגיע התאריך הנוראי הזה בלוח השנה, תאריך שאני משתדלת להדחיק כבר שנים, זאת היומולדת החמישית שבה אני חיה את המועקה הזאת, עוד שנה שחלפה, עוד שנה שבה לא נהייתי צעירה יותר, שהגוף שלי ספג עוד כמה מעיכות בצדדים ולא יחזור לעצמו לא משנה איזה טיפול פחחות יציעו לו, עוד שנת עינויים. פעם הייתי מצליחה למלא את עצמי תקווה, לאחל לעצמי שבעוד שנה הכל יראה יותר טוב, עם הזמן השתפשפתי, הרוח סדקה אותי, בהתחלה בדפנות ואחר כך מבלי משים חדרה גם ליסודות. כאילו כל פעם שהצלחתי לגייס אופטימיות רק נפלתי חזק יותר. היום כבר קשה יותר לנשום אופטימיות, אנחנו יוצאים לייבא אותה מארץ אחרת, אולי משם הדברים יוכלו קצת פחות לכאוב, אולי שם הסטטיסטיקה אחרת, שם נהיה ברי מזל אני לא יודעת איך לעבור את מחר, רק להצליח להעביר את היום הזה, בלי שיחות מרחמות, בלי אותן ברכות של מי שכבר לא יודע מה להגיד, לכולם נגמרו המילים, לאלו שהרחקתי מעליי ולאלו שעדיין קרובים, שחווים איתי את הכאב, שכבר כואבות להם הידיים מלהחזיק אצבעות, שנשבר להם הלב יחד איתי כל פעם מחדש, שלא יכולים להסתכל לי בעיניים אל תוך הנפש כי הם יודעים מה הם ימצאו שם, הם כבר לא