מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

עוד כמה שעות לפני שיוציאו אותך מהרחם של הפונדקאית ויניחו אותך אצלי בידיים, ומעולם לא העזתי לכתוב לך ישירות. אני מתנצלת, תראי, זאת לא את, זו אני, כתבתי כל כך הרבה לאלו שלפנייך, שאיבדתי, שלא רציתי לנפץ את הבועה הזאת מולך. אולי לא כתבתי לך, אבל כתבתי עלייך והיית לי בראש ובלב כל הזמן, בכל תמונה או אמירה , בחלומות ויותר מכל בתקוות. עוד לפני שהגעת, ריפאת אותנו, החזרת לנו את הצחוק השלם הביתה, את האושר המלא. אני רוצה כבר להרגיש אותך עליי, לסגור פערי הכרויות שעוד חסרים לי ביננו. יש לי מחנק בגרון ופרפרי ציפייה מהזמן שסוף סוף עבר בדרך אלייך. מבטיחה לך שאת מגיעה למשפחה מקסימה שתמיד תהיה שם בשבילך, שתרים אותך למעלה ותאהב אותך עד אין קץ, אז בואי כבר, חיכינו לך.

מתכוננים לטיסה, ערימות של רשימות, קניות, ארגונים, כמו התכוננות למבצע צבאי קטן, צריך לבחור מה לקחת איתנו ומה להשאיר בבית. השהות כנראה תהיה ארוכה בשל ההתנגשות עם החגים, אנחנו נשארים עד שלקטנה יהיה דרכון, תהליך בירוקרטי לא פשוט, בסופו של דבר יטיסו את הרוק שלה לישראל בכדי לאשר במכון לסיווג רקמות שהיא אכן שלנו ורק אז נוכל לקבל דרכון עבורה ולחזור. כמה מוזר לגור במקום אחר במשך חודש וחצי, לא לחוות את הלידה בארץ, לארוז מראש לפני שיש תינוק בידיים, ערימות של תמ״ל, בגדים ותרופות, לגחך לי כל פעם ששואלים בת כמה היא, אני עונה שהיא עוד לא נולדה ומקבלת מבטים תוהים לכיוון הבטן שלי. מרגיש לי כאילו אני קצת מחזירה ככה לכל אלו שחיטטו כל השנים לשאול אותי מה עם עוד ילד. כל ההריון הזה הזמן לא עבר, ספרתי ימים באדיקות, מברכת על כל שבוע שעבר, והנה הגענו כל כך קרוב אל היעד, הישורת האחרונה, השניה שחיכיתי לה כל כך הרבה שנים וזה מרגש ברמות שקשה להכיל, אני לא אדם שבוכה, לא בקושי ולא בשמחה, לא בקלות בכל אופן, והנה כבר שבוע אני פורצת בבכי בלתי נשלט רק מלחשוב על מה עומד לקרות, אני בוכה כשיוצאים מהבית, כי חושבת על איך

בעיני אחד הדברים הכי חשובים בלהיות אם מיועדת ולעבור את המסע בצורה הטובה ביותר הוא מעגל תמיכה, לא כזה שיושבים יחד ומחזיקים ידיים, אלא קשר עמוק ואמיתי עם אנשים טובים שעוזרים לך, כאלה שבאמת יודעים איך להיות שם בשבילך בראש ובראשונה, בן הזוג, ללא תמיכתו העצומה והנתינה האינסופית, השיחות הארוכות וחלוקת הדמעות והשמחות יחד זה לא היה אותו מסע, לעבור קשיים אמיתיים יחד זה אתגר אמיתי לזוגיות, לא תמיד שורדים אותו זה ברור לי, יש משהו מאוד מעצים במעבר של המסע הזה, לא קל לעבור זמנים קשים יחד, כשלכל אחד כאב מתבטא אחרת ולכל אחד הדרך שלו ללקק את הפצעים אני מודה, העובדה שיש לי ילדה מקלה עליי מאוד  היא האור שלי בימים חשוכים, היא מושכת אותי בלי ידיעתה למעלה, בשבילה אני תמיד אתאמץ להיות שם גם כשהאפלה משתלטת, היא שגרה שדורשת שאהיה שם בשבילה ואני לא יכולה לאכזב החברות המדהימות שלי, שאספתי לי לאורך השנים בפינצטה במשעולי חיי. לכל אחת מהן יש חוט ייחודי שמחבר אותה אליי, רקום לו בעדינות ושוזר את חיינו זו בזו, מעמיד אותנו יחד זו לצד זו בשמחה ובכאב, מאפשר לנו להיות שם אחת בשביל השנייה, לספק לנו כנפיים וקצת ד