שנייה לפני הלידה
מתכוננים לטיסה, ערימות של רשימות, קניות, ארגונים, כמו התכוננות למבצע צבאי קטן, צריך לבחור מה לקחת איתנו ומה להשאיר בבית. השהות כנראה תהיה ארוכה בשל ההתנגשות עם החגים, אנחנו נשארים עד שלקטנה יהיה דרכון, תהליך בירוקרטי לא פשוט, בסופו של דבר יטיסו את הרוק שלה לישראל בכדי לאשר במכון לסיווג רקמות שהיא אכן שלנו ורק אז נוכל לקבל דרכון עבורה ולחזור. כמה מוזר לגור במקום אחר במשך חודש וחצי, לא לחוות את הלידה בארץ, לארוז מראש לפני שיש תינוק בידיים, ערימות של תמ״ל, בגדים ותרופות, לגחך לי כל פעם ששואלים בת כמה היא, אני עונה שהיא עוד לא נולדה ומקבלת מבטים תוהים לכיוון הבטן שלי. מרגיש לי כאילו אני קצת מחזירה ככה לכל אלו שחיטטו כל השנים לשאול אותי מה עם עוד ילד.
כל ההריון הזה הזמן לא עבר, ספרתי ימים באדיקות, מברכת על כל שבוע שעבר, והנה הגענו כל כך קרוב אל היעד, הישורת האחרונה, השניה שחיכיתי לה כל כך הרבה שנים וזה מרגש ברמות שקשה להכיל, אני לא אדם שבוכה, לא בקושי ולא בשמחה, לא בקלות בכל אופן, והנה כבר שבוע אני פורצת בבכי בלתי נשלט רק מלחשוב על מה עומד לקרות, אני בוכה כשיוצאים מהבית, כי חושבת על איך הכל יראה שנחזור. אני בוכה בתור בנתב״ג כי מרגש אותי ללכת עם עגלה וסלקל, גם אם הם ריקים. אני בוכה בהמראה של המטוס כי אני יודעת שאנחנו טסים להביא אותה, באים להוסיף אותה למשפחה שלנו. אני כל הזמן מדמיינת איך יהיו כל הסיטואציות האלו לאחר המשוכה האחרונה. אני זוכרת איך זה כשהגדולה נולדה, שנראה שהעולם פסק מלכת, שהחיים השתנו לנצח ללא היכר. הלחץ נותן בי את אותתותיו, כאבים בפרקי הידיים, עייפות הגוף, תשושה, חשה כאילו אני מאחורי ענן עשן, דווקא עכשיו כשאני רוצה להיות חדה ולחוות את הרגעים האלו לחלוטין.
הגענו לטביליסי, הצוות שמלווה אותנו בארץ ופה הוא לא פחות ממדהים, תענוג לעבוד עם כל אחד מהם, שלמות, לא פחות. אנחנו מקבלים את הדירה שלנו ומנסים להפוך אותה כמה שיותר מהר לבית, פורקים מזוודות, ממלאים את המקרר והארונות, היא מקשטת את הסלון, מפזרים חפצים בכל מקום ומתרגלים לשגרה אחרת. יום לפני הלידה, אנחנו במתח שיא לקראת מחר, מקבלים טלפון שגורם לדופק לעלות לשיא, הלידה נדחיתה ליום שני, יש עומס בבית החולים. מתאכזבים, אבל שמחים לתת לה עוד קצת זמן ברחם, לאפשר לי לאגור לה עוד חלב, ולאפשר לכולנו עוד קצת מנוחה. אז בנתיים אנחנו כאן, מחכים לה,סופרים את הדקות.
כל ההריון הזה הזמן לא עבר, ספרתי ימים באדיקות, מברכת על כל שבוע שעבר, והנה הגענו כל כך קרוב אל היעד, הישורת האחרונה, השניה שחיכיתי לה כל כך הרבה שנים וזה מרגש ברמות שקשה להכיל, אני לא אדם שבוכה, לא בקושי ולא בשמחה, לא בקלות בכל אופן, והנה כבר שבוע אני פורצת בבכי בלתי נשלט רק מלחשוב על מה עומד לקרות, אני בוכה כשיוצאים מהבית, כי חושבת על איך הכל יראה שנחזור. אני בוכה בתור בנתב״ג כי מרגש אותי ללכת עם עגלה וסלקל, גם אם הם ריקים. אני בוכה בהמראה של המטוס כי אני יודעת שאנחנו טסים להביא אותה, באים להוסיף אותה למשפחה שלנו. אני כל הזמן מדמיינת איך יהיו כל הסיטואציות האלו לאחר המשוכה האחרונה. אני זוכרת איך זה כשהגדולה נולדה, שנראה שהעולם פסק מלכת, שהחיים השתנו לנצח ללא היכר. הלחץ נותן בי את אותתותיו, כאבים בפרקי הידיים, עייפות הגוף, תשושה, חשה כאילו אני מאחורי ענן עשן, דווקא עכשיו כשאני רוצה להיות חדה ולחוות את הרגעים האלו לחלוטין.
הגענו לטביליסי, הצוות שמלווה אותנו בארץ ופה הוא לא פחות ממדהים, תענוג לעבוד עם כל אחד מהם, שלמות, לא פחות. אנחנו מקבלים את הדירה שלנו ומנסים להפוך אותה כמה שיותר מהר לבית, פורקים מזוודות, ממלאים את המקרר והארונות, היא מקשטת את הסלון, מפזרים חפצים בכל מקום ומתרגלים לשגרה אחרת. יום לפני הלידה, אנחנו במתח שיא לקראת מחר, מקבלים טלפון שגורם לדופק לעלות לשיא, הלידה נדחיתה ליום שני, יש עומס בבית החולים. מתאכזבים, אבל שמחים לתת לה עוד קצת זמן ברחם, לאפשר לי לאגור לה עוד חלב, ולאפשר לכולנו עוד קצת מנוחה. אז בנתיים אנחנו כאן, מחכים לה,סופרים את הדקות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה