היא מגיעה

יום שישי בצהריים, הולכים לישון להשלים קצת שעות, אני מתעוררת להודעה לחזור לרופאה האחראית עלינו בישראל. מתקשרת והיא מעדכנת אותי שלמרות שאנחנו בשבוע 37 יש כבר מיעוט מי שפיר והתחילו זירוז. ווואט דה פאק

מה עושים עכשיו? איך מגייסים כוחות למה שעוד עומד לקרות? ואיך בכלל מחכים

מעבירים את היום בזה שעה אחרי שעה, מקבלת עדכונים שהולך לאט והלידה כנראה תקרה רק מחר בבוקר. אני מתחילה לסדר את הציוד עבורה בשידת התינוקות. יודעת שהיא תגיע לכאן רק בעוד כמה ימים גם ככה. וביני לבין עצמי תוהה אם לסדר הכל כהיא עוד לא באוויר העולם זה מזל רע. אני מדחיקה הכל

אנחנו הולכים לישון בשתיים עשרה וחצי בלילה ואני מנסה לסדר שהטלפון לא יצלצל לי סתם

מתעוררת בשתיים, פספסתי שיחת וואטסאפ. היא נולדה. 2.950 הכל בסדר. וזהו. אני לא יודעת כלום מעבר לזה. אין לי תמונה, או שעת לידה רק יודעת שעבר בשלום. ומה עכשיו? אני אמורה לחזור לישון

אני שואבת ומדברת עם ההורים והמשך לילה טרוף שכזה, הבנות מתעוררות ולא מצליחות לישון, הבן זוג לא נרדם ואני מתעוררת כל הזמן לשאוב. מה בכלל את אמורה לעשות מהרגע שאת מגלה שהיא נולדה בשתיים בלילה? איך אפשר לחזור לישון ומצד שני אין שום פעולה שאפשר לעשות

הזייה, יש לי ילדה ואני לא שם איתה מהרגע שנולדה

רק למחרת לקראת הצהריים שולחים לנו תמונה, היא בהחלט שלנו, מזכירה את האחיות שלה ממש. היא נולדה בחצות וחמישה, היתה לידה קשה

אורזת עם הבנות חלב אם קפוא ואנחנו שולחות אותו לבית החולים שיתנו לה. מנסים לנשום עד שתגיע אלינו. יש עוד לפחות יומיים מעד שתשתחרר ובגלל הקורונה, אנחנו לא יכולים להיכנס בכלל לבית החולים. אפילו לא לראות אותה מול זכוכית.  חיים על תמונות ששולחים לנו כמו אוויר לנשימה. מנסה לא לחשוב עליה בוכה בבית החולים, האם מישהו מרים אותה, מלטפים אותה כמוני? גם ככה הייתי צריכה לוותר על לשאת אותה 9 חודשים בבטן אז להתמודד עם העובדה שהיא נולדה והיא לא איתנו זה פשוט בלתי נתפס.