היא סוף סוף איתנו

 האמצעית שלנו, שעד לפני רגע היתה הקטנה ופתאום כבר נראית גדולה מעירה אותי בבוקר, אולי תצטרף אלינו היום אחותה הקטנה, הכל כבר מחכה לה, וכבר ימים שהיא מסדרת לה את המיטה ועוד לפני שהיא נוכחת היא כבר מספחת לעצמה את השמיכת ספיידרמן ששמו בעריסה עבורה. אנחנו פותחות את החלון ומגלות ששלג יורד בחוץ. שלג אמיתי. הן אף פעם לא ביקרו בחרמון או בשלג, זה אף פעם לא הסתדר לנו איכשהו, אולי בגלל כל מה שאנחנו נושאים על עצמנו בשנים האחרונות. הגדולה מזנקת מהספה בהתלהבות ואנחנו עומדות שלושתנו בחלון הצר מושיטות ידיים לאסוף פתיתי שלג וחלק מהפתיתים נוחתים להן בשיער וזה רגע כל כך קסום. אנחנו קוראות לבן הזוג להנות מהחגיגה בדירה שלו ממול, בחלון אחר. השלג מתחיל להערם, הן מבקשות לרדת למטה ולבנות איש שלג, כל כולי רוצה לאפשר להן את זה אבל במחשבה שנייה אני מסרבת. אני לא יכולה לאפשר להן להיות חולות עכשיו, בלי התקררויות ושום נזלת. אני לבד איתן. אם אחת מהן חולה אני אבודה. אין בייביסיטר שאפשר לקרוא לה עכשיו, אנחנו צריכים להסתדר בעצמנו עם כל מה שיש. יש מינימום אינטרקציות עם שאר העולם ולא משנה מה קורה, אנחנו צריכים להסתדר. אז אין איש שלג אבל יש נוף מהמם, טביליסי וההרים הסובבים לה נצבעים כולם לבן

אני הופכת במחשבותיי כל היום אם הפיצית תצא הביתה היום, הכל מרגיש כמו סוף העולם, קורונה ורחובות עמוסי שלג באמצע מרץ, איך נביא אותה לפה? איך תגיע תינוקת למצב הכל כך מוזר הזה? אני והגדולה אורזות לה תיק יציאה מהבית חולים בתקווה שזה אכן יקרה, אני יודעת שכל תוצאת בדיקת דם יכולה להשפיע על ההחלטה לשחרר אותה ונשארת ככה, מנסה לא לקוות, לא להתאכזב
מתקשרים לעדכן אותי, בשלוש נצא, תביאי ציוד. אני משאירה אותן לבד עם פסטה מוכנה ויוצאת אל הלא נודע. מוזר כל כך לצאת החוצה, אל שלג, עם מסיכה,אין הרבה אנשים בחוץ ואני משתדלת לגעת במינימום ידיות וכפתורים. אני לבד, עם עוד זוג הורים ואתי ממנור שאוספת את התינוקות. מתרגשת בטירוף ובראשי אני מדמיינת איך יהיה הרגע הזה שנפגש בו, אני בטוח אבכה, איך בכלל אפשר להכיל את הפגישה הראשונה עם הילדה שלך, כשהיא כבר בת שלושה ימים. הבן זוג נשאר כמובן בדירה שלו בבידוד, כל כך קשה שהוא לא פה איתי לחלוק את הרגע הזה, לחלוק את החרדות האלה מלהוציא אותה אל העולם המשוגע הזה, את המסע אליה עברנו כל כך יחד ועכשיו אני כל כך לבד

אנחנו מגיעים לחניית בית החולים ברכב המחוטא שלנו ומוסרים לאתי כרטיסי אשראי, סלקל ובגדים להחלפה. בפעם הקודמת שהיתי בבית החולים, בלידה של האמצעית, חיבקתי את הפונדקאית והצטלמנו, החלפתי לקטנה בגדים בעצמי ושמתי אותה עליי כל הזמן, הבגדים והאוכל סופקו על ידי ההורים המיועדים. עכשיו אנחנו בנהלי קורונה, יש שומר מאבטח את הכניסה לבית החולים ופרט ליולדות ולאתי לאף אדם אין כניסה, אפילו את המתנה המושקעת שהכנתי לפונדקאית לא נותנים לי להעביר, הם מלבישים את התינוקות בבגדים של הבית חולים ולא מסכימים להכניס כלום מבחוץ, שומרים על סטריליות מקסימלית. אנחנו מחכים באוטו מעבירים את הזמן. אתי מתקשרת לאשר את העיסקה שלנו באשראי ואחר כך יורדת למטה עם הניירת שצריך לחתום עליה, אנחנו אפילו לא עולים במעלית. אני חותמת ועכשיו מחכים שהיא תעלה שוב ותחזור עם התינוקות. אנחנו עם עיניים על פתח המעלית, עשרים דקות של ציפייה. הם מגיעים חזרה לבושים בבגדים שהעברנו לבית החולים, תינוקת אחת בסל קל שלי ואחת בידיים של אתי, לא ברור לי מי זאת מי לרגע. ואז אתי אומרת לי, איזה בכיינית הבת שלך, אני לא נושמת מרוב לחץ, איך אני אמורה להסתדר עכשיו גם עם תינוקת בייכנית, אני גם ככה לבד ועל הקצה. כל מה שדמיינתי על הרגע הזה פתאום מתנפץ לי בפרצוף ואני לא בוכה, אני רק בפאניקה. לחוצה מהימים שעומדים להגיע, לא מאמינה שזאת המציאות
היא כל כך קטנה והכל מרגיש כל מסוכן, אני רק רוצה להחביא אותה אצלי ולהיניק אותה. בנתיים אני צריכה להחליף את הסלקלים הם התבלבלו ולאתר לה מוצץ כי היא בוכה, והרבה אלכוג׳ל לחטא את הידיים. אני מצלמת אותה מליון תמונות בדרך ואחרי נסיעה מרוגשת במיוחד אנחנו מגיעות למתחם הדירות, אני מוציאה אותה עם הסלקל וזהו, אנחנו שתינו יחד לבד לרגע חטוף. אני מגיעה לפתח הדירה והאחיות המתוקות שלה מחכות לה והבן זוג עם מסיכה שומר מרחק ומצלם, להרגיש חלק מהחוויה. הן מקבלות אותה כל כך יפה, אנחנו נכנסות ומתיישבות בסלון והן מחזיקות אותה כל אחת בתורה, אני פותחת שיחת וידאו עם הבן זוג שלא ירגיש שהוא מפספס. אני מפשיטה אותה ועושה לה עור לעור, היא יונקת תוך שנייה, אני מופתעת, חשבתי שזה יהיה מסובך יותר אחרי שלושה ימים עם בקבוקים, אני מרגישה שהיא ואני כל כך צריכות את הזמן הזה יחד, לפצות על כל הימים שבילינו בנפרד. אני סורקת את הגוף שלה והיא פצועה, יש לה סימנים כחולים בכל מיני מקומות ברגליים ואיזה חתך ביד, עשו לה הרבה בדיקות דם בגלל הצהבת. כואב לי לראות אותה ככה, אני מנסה לשקם אותה בחיבוק. עוד קצת מפחדת לנשק שאני לא אדביק אותה במשהו. אנחנו מתחילות את החיים יחד, קשה לשתינו, כשהיא בוכה בלילה ואני מנסה להרגיע אותה אני מבטיחה לה שאני איתה והכל יסתדר, מנסה לשכנע גם את עצמי