מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

עברו יותר משנתיים מאז השתתפתי במשחק הזה, משחק ההפרייה החוץ גופית, האמת, לא התגעגעתי. כל כך קשה לי לראות את מגרש הפעלולים האלו מהצד, כל אחת שיושבת לידי בתור, כל פנים מלאות תקווה ויאוש באותה הבעה יחדיו. משחקות את משחק ההורמונים, בדיקות הדם והאולטרסאונד, משלבות את ההרגלים ההזויים האלו במארג החיים הכל כך שגרתי הזה, הכל פה ברור מאליו, זה ברור מאליו שתגיעי כל כך מוקדם לבדיקה, שתזריקי לעצמך עם מחטים, משהו שנע בין זריקה אחת ולחמש ביום, שתוציאי סכומי כסף שכנראה לא היית מוציאה על סופ״ש שלם של פינוק, והכי ברור זה שפשוט תמשיכי לנסות, אין פה מקום לויתור, למחשבה או לתהיה מה המחירים של כל זה לשמחתי, אני לא שם, אני קצת יותר מפוכחת מזה, אני מסוגלת עכשיו לשים גבולות, לא יהיה פה עוד הריון שלי, לא נגיע לתרומת בייצית, זה נסיון מוגבל מאוד, עם הקשבה לעצמי. ועם זאת אני שואלת, למה בעצם עוד ילד? אחרי שעמלנו כל כך קשה על הקטנטונת, למה לא להגיד, זהו, יצחנו, הגענו לפסגה הזאת, בוא נפרוש בשיא. שיא מטורף. לחזור למקומות האלו עם הפצעים הישנים שלי, אבל עם האושר של ההישג זה נצחון גדול, לעבור ליד הרכב שלי ולראות שם כיסא