מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אין לי איך להסביר את זה במילים, את הקושי הזה לנשום באמת, את המחנק והתחושה המוזרה שבגוף, את ההמתנה הכל כך קשה וארוכה הזאת. אני לא יודעת מה זה בדיוק, האם זאת הדאגה שהכל יהיה בסדר, חוסר הוודאות לגבי מה קורה כרגע בין הבדיקות, העובדה שאני לא יכולה פשוט לשים את היד שלי על הבטן ולדעת שהיא בועטת והכל בסדר, התקווה שהפונדקאית שלי תהיה ערה לכל סימן מדאיג בעצמה, והרי היא כל כך מנותקת מהחרדה שלי, יש לה שלושה ילדים משלה, היא עברה רק הריונות תקינים, היא לא מכירה את כל השריטות שיש לי. זה קצת משמח אותי שיש את הניתוק הזה, שאני לא יכולה להדביק אותה בדאגות שלי, ועם זאת זה פשוט קשה לשאת את הרגע הזה, את הימים האלה, את חוסר הידיעה, את הרצון להאמין שהכל יהיה בסדר ועם זאת את הצורך לחכות עוד כל כך הרבה כדי להגיע לחוף המבטחים הזה, מנסה רק לנשום, להעביר את הקושי הזה איכשהו, שוב ושוב, לחכות