מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

כאן, בעיר הרחוקה והזרה לנו, הקמנו לנו את הבועה שלנו, בדירה קטנטונת, בבניין אפרורי, אי שם בקצה העיר, אנחנו יחד כל יום, בכל שניה. חששתי רבות מהתקופה הזאת, שלא נשתגע, שיהיה צפוף, שלא נשתעמם. באופן מפתיע  זה לא קרה, נהננו מהלבד שלנו, מהיחד, מהשקט המוחלט, מההזדמנות להיות אחד עם השני ללא כל טרדות השגרה, עם חומות ברורים שלנו, שאנחנו בוחרים מתי ומה יחצה אותם. מצאנו פה חברים טובים, שכנים, אחיות למסע, שעברו את אותם הדברים ויודעים גם בלי שצריך להגיד לנהוג ברגישות, לכולנו אותם צלקות, קל יותר להיות פתוחים, זאת סביבה מוגנת , חמה ואוהבת, שלא יכולתי אפילו לדמיין הזמן פה עומד להגמר, הימים עברו מהר, גרגרי החול האחרונים זולגים להם ואנחנו מתחילים לחשוב על החזרה, החלום עומד להפוך למציאות. כל עוד אנחנו כאן זה מרגיש עדיין כאילו זה לא באמת קרה. הקטנטונת בת חודש וזה עדיין נראה כמו נס קטן ולא הגיוני, שאני אקפל בגדים קטנטנים ואריח את הריח המופלא הזה של תינוקות החזרה לארץ פתאום מפחידה אותי, פיצוץ הבועה שלנו, חזרה לשגרה, בה צריך לציית לשעון הזה שרודה בנו תמיד בכל מקום שאנו נמצאים. ירידת החומות האלו, כניסת

אני יושבת וקוראת את ה פוסט   משנה שעברה, נדהמת מהמהפך שקרא כאן, איך עברתי מייאוש לתקווה בשנה אחת שחלקים ממנה היו לא פשוטים. סוף סוף אחרי שנים, זה לא יום עצוב שבו אני מבכה את הקו שרציתי להגיע אליו והתרחק ממני, אני לא צריכה להתחבא ממשאלות ומברכות של כל מי שכבר מזמן מחכה למשאלה שלי להתגשם, סוף סוף יומולדת של נצחון, של חוזק, שלמות אמיתית של המשפחה שלי, חלום גדול שהתגשם