הבועה שלנו
כאן, בעיר הרחוקה והזרה לנו, הקמנו לנו את הבועה שלנו, בדירה קטנטונת, בבניין אפרורי, אי שם בקצה העיר, אנחנו יחד כל יום, בכל שניה. חששתי רבות מהתקופה הזאת, שלא נשתגע, שיהיה צפוף, שלא נשתעמם. באופן מפתיע זה לא קרה, נהננו מהלבד שלנו, מהיחד, מהשקט המוחלט, מההזדמנות להיות אחד עם השני ללא כל טרדות השגרה, עם חומות ברורים שלנו, שאנחנו בוחרים מתי ומה יחצה אותם. מצאנו פה חברים טובים, שכנים, אחיות למסע, שעברו את אותם הדברים ויודעים גם בלי שצריך להגיד לנהוג ברגישות, לכולנו אותם צלקות, קל יותר להיות פתוחים, זאת סביבה מוגנת , חמה ואוהבת, שלא יכולתי אפילו לדמיין
הזמן פה עומד להגמר, הימים עברו מהר, גרגרי החול האחרונים זולגים להם ואנחנו מתחילים לחשוב על החזרה, החלום עומד להפוך למציאות. כל עוד אנחנו כאן זה מרגיש עדיין כאילו זה לא באמת קרה. הקטנטונת בת חודש וזה עדיין נראה כמו נס קטן ולא הגיוני, שאני אקפל בגדים קטנטנים ואריח את הריח המופלא הזה של תינוקות
החזרה לארץ פתאום מפחידה אותי, פיצוץ הבועה שלנו, חזרה לשגרה, בה צריך לציית לשעון הזה שרודה בנו תמיד בכל מקום שאנו נמצאים. ירידת החומות האלו, כניסת מבקרים, דיעות ואמירות. ההתרגשות הקבוצתית הזאת שגואה בכולם, כמו עברה רתיחה בימים האלו שנעדרנו, קשה לי לעיכול, הייתי רוצה שלא יתייחסו אל הצטרפותה למשפחה כמשהו חריג אלא כלידה רגילה של ילד, שלא ילעיטו עליי את ההתלהבות שלהם, את נחשול השמחה הבלתי נשלט שאיני יודעת מה לעשות איתו
אני חוששת גם מכל הבירוקרטיות שאין לי ברירה אלא להתחיל להתעסק בהם, מכריחים אותי להתמודד עם העולם, הבורות, המערכת ושגרת יום שלא אני קובעת בה הכל, אילוצים
אנחנו כאן בתוך רחם, מוגן, בטוח וחמים והיציאה הזאת אל העולם כופה עלינו כל כך הרבה התמודדויות, אבל כנראה שיש זמן לכל דבר, וגם היום שלנו הגיע
תגובות
הוסף רשומת תגובה