יציאת מצרים הפרטית שלנו
כבר שבועות שאין ממש חדש, אנחנו מחכים לתעודת לידה כדי להמשיך את התהליך הבירוקרטי ולחזור הביתה. משרדי הממשלה פה סגורים ולא ברור מתי יפתחו שנית כי כמות חולי הקורונה פה עדיין עולה כמו בשאר העולם. רק שבוע שעבר התחילו לעבוד מהבית פה, וזה לוקח זמן, אף אחד מהם לא תרגל להנפיק תעודות לידה מהבית... בנוסף, אין טיסות, הגבולות של גיאורגיה סגורים לחלוטין כבר שבועיים, גם אם כל המסמכים היו בידינו, צריך לחכות לטיסה
אז לאט לאט עיכלנו שאנחנו נשארים פה עוד ולא ברור כמה. אבזרנו את הבית והמטבח למקרה של סגר מוחלט ואנחנו לא יוצאים מהדירה למעט לרוקן את הזבל פעם ביומיים ומקבלים משלוחים לפתח הדירה. יתכן ותצא טיסה אחרי הפסח, את החג נעביר כבר כאן. מדי פעם קונים לילדות בלון, מחברת או סרגל שיש במכולת למטה והן עפות על זה
אחרי לילה קשה עם הקטנטונת, אני חושבת מתי אכין מצה וחרוסת מאולתרים עם הבנות כדי לתת להן קצת תחושת חג גם כשאנחנו פה. רחוקים מהבית, כשכל ישראל חוגגים את החג הזה בנפרד, אנחנו כבר לא כל כך שונים. גם כשאני משננת לעצמי, הכל בסדר, אתם בריאים ויחד וזה מה שחשוב, עם החג מגיע געגוע גדול הביתה
אני לא יכולה להסביר בתוך איזה מתח אנחנו חיים, אני בודקת הודעות באובססיביות כדי לראות אם יש חדש לגבינו, גם כשלא קורה כלום. אני חרדה לפציעות של הבנות כי אני לא רוצה להזדקק פה לטיפול רפואי. מנסים להעביר את הזמן הכי טוב שאפשר מנסה לא לעשות עם עצמי רשימה של למה אני מתגעגעת כי זה ישבור אותי. אבל זה כנראה למיטה וחדר משלי, כי אני כבר חודש ישנה על מזרן באמצע הסלון. בלילה אני פותחת את החלון ומקשיבה לטביליסי תחת עוצר, אין אדם או מכונית פרט לניידות משטרה ויללות הכלבים פה מזכירות לי דווקא את הבית
סתם ככה באמצע היום, אני מקבלת הודעה להעביר צילומי דרכונים בדחיפות, לא יודעת מה מתקדם אבל משהו קורה. אני מעבירה מיד את מה שצריך בלי לדעת מה אבל עם הרבה התרגשות
פתאום מעדכנים אותנו שיש חלון הזדמנויות השבוע שהרשויות הגיאורגיות מאפשרות לישראל להכניס מטוס עם זוגות שהלידה שלהם צפויה בקרוב ולהוציא זוגות שיש להם את כל האישורים. אנחנו משלמים על הטיסה למרות שבכלל אין לנו את כל המסמכים. אין לנו מושג, אבל יש איזשהו סיכוי . שביום שישי, עוד 4 ימים אנחנו בבית. כל כך הרבה אנשים עמלים כל כך קשה כדי שנגיע הביתה וזה מרגש כל כך.
כמה שעות אחר כך מעדכנים שיש תעודת לידה עבורנו
לאט לאט מתבהרת התמונה, גיורא איילנד הרים את הכפפה לאפשר לזוגות להגיע לכאן ללידה ומאפשרים למספר מצומצם של זוגות לחזור עם המטוס הפרטי הזה לארץ. יש מקום לעשרה זוגות. אנחנו אחד מהם
אני מתרגשת כל כך, מהמחווה, מהגיוס המונים, מהאכפתיות, מלדמיין אותנו בבית, רחוקים מלחבק את המשפחות כי אנחנו צריכים להיות ב14 ימי בידוד אבל לפחות לידם
כל כך מקווה שלא נתאכזב והכל יבוטל, לא ברור מתי תהיה עוד טיסה
אין לנו כלום בבית, כאילו לא ציפינו לחזור, בטח לא עם תינוקת.היינו כל כך שקועים בבנסיעה ובמה צריך לקחת איתנו שלא דאגנו למלאי של ציוד בבית ובישראל חג ויש ממש מחסור בנייר טואלט ובייצים, אבל את זה גם כבר נסדר. מרוב התרגשות לא הצלחתי לעשות כלום מועיל. היום כבר ערב פסח ואנחנו אכן אורזים בחופזה כדי לחזור לארץ המובטחת. את הבצק בטוח לא נספיק להתפיח... יש כל כך הרבה לעשות וכל כך מעט זמן
מותר לנו רק 15 קילו לאדם והבאנו איתנו את כל הבית, לא ברור איך אנחנו אמורים לעשות את זה, אנחנו עוברים פריט פריט על כל מה שהבאנו מנסים לחשב מה חייב לבוא איתנו כמו החולצה האהובה של אולף ומה יכול להשאר מאחור. אנחנו חוגגים את ערב חג הפסח כשאני בפיג׳מה, מותשת ומסריחה כי לא הספקתי להתקלח, עם מצות שהבת הגדולה האלופה שלי הכינה לבד וחרוסת שאילתרתי עם תמרים שהבאנו מהארץ, מבינה שהכי חשוב זה שאנחנו יחד, בריאים והבנות שמחות, עוד חוויה לאוסף. הרבה מאוד מתח יש בי ולמרות התשישות אני לא מצליחה להרדם
חושבת ביני לבין עצמי, כמה דומה המצב ליציאת מצריים הקדומה, שהכל נעשה בהפתעה, בחופזה ונמהרות. מקווה להיות כבר בבית.
כל פעם שאני קורא עוד פוסט מהסוג הזה,נזכר בפניות הזועקות ניאוש של זוגות שננטשו בגאורגיה וכל הצרות על גבם,עד שמישהו עשה טובה וארגן להם טיסות חילוץ במימון המונים.
השבמחקאלו שהתפתו למשרדי הפאר,להבטחות ולסיפורים,נפלו בגדול והחלו את חייהם כמשפחה בסימן שלילי גדול מלווה בציפיה ,בייאוש ובהרגשה רעה.
אפשר גם אחרת , באנו למדינה שכנה עם 2 מזוודות קטנות וחזרנו עם 14 גדולות,חזרנו כמו מלכים,בליווי צמוד עם חברה מסודרת ורצינית ללא אף תלונה מזה עשרות שנים.
גם בקורונה ,היחידים שדאגו לטיסות חילוץ,הליך מקוצר ואיחוד משפחות יחד עם מתנדבים ופתרונות יצירתיים לכל צורך.
אפשר גם אחרת,לשלם פחות ,להנות מכל התהליך ולהיות בטוחים שהגעתם למקום הנכון ואתם תחת מעטפת מחבקת לאורך כל הדרך.
כואב,באמת כואב שמפתים זוגות אחרי שנות צקווה ויאוד והמון אכזבות,מנצלים את מצבם הרגיש וברגע האמת נעלמים להם.
חבל,הדבר הכי חשוב בחיים זה לבדוק ולדבר עם זוגות ולחקור כי מדובר כאן לא רק,בהמון כסף ,הפסד עבודה וכאב גדול,מדובר כאן בילדים רכים שאך נולדו ונמצאים באי וודעות מוחלטת.
בהצלחה לכם ותהינו מהאוצר