מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

הצלחתי להתאשפז בבית החולים, זה לא היה פשוט אבל העובדה שאני מניקה היתה לטובתי. קיבלתי חדר לבד, מיטה ליד חלון שטוף שמש והמלאכית הקטנה שלי שם שוכבת לה בעריסה, עטופה מכף רגל ועד ראש, מנמנמת לה. זמן רק של שתינו לבד, ניתוק מהעולם. אף אחד פה לא דובר את השפה, האוכל שמוגש לחדר הוא לא מה שאני מכירה, האחיות קשוחות ואני אפילו לא מבינה את החוקים. אבל כל זה מאפשר לי להשתבלל איתה אל החדר שהוא רק שלנו, להתחיל להתוודע אליה, לרעשים הקטנים שהיא עושה, לבכי, לחיתולים, לכפות הרגליים שלקחה יממה עד שראיתי. כאן מתחיל הזמן שלנו. הלילה הראשון היה מלחיץ קצת ומלא חרדה, היא לא הפסיקה להשתעל ולעשות קולות חנק, כנראה בגלל מי השפיר, דאגתי לה מאוד, כאילו, לא יכול להיות, שעכשיו כשאת איתי, משהו יקרה לך, לא עד שהגעת לכאן, לא במשמרת שלי. הפונדקאית מאושפזת כמה חדרים מאיתנו, באתי לתת לה את מתנת הלידה שקניתי לה, פריטים שאספתי בכוונה מדוקדקת, חלוק, כותונת לילה שכתוב עליה "לב אדיב, נפש אמיצה", ספריי לתפרים, נעלי בית וקרם גוף. נתתי לה להחזיק את הקטנטונת, היא הראתה לי תמונות של הילדים שלה, היא אמרה שהיא מרגישה טוב אב

ואוו, איך בכלל מתחילים לתאר את החויה הזאת, זה קצת כמו חלום, רגע אחד זאת השגרה נוסעים בפקקים, מקלחת של בוקר, לחם טרי ורגע שני אני כבר בבגדי חדר ניתוח, אלו שאני מכירה היטב רק מהצד המטופל, אני לא יודעת לאן הדברים ימשיכו, אם יתנו לי להיות איתה אחרי הלידה יותר ממספר דקות, אם אני אוכל להתאשפז או שאני אוכל לבוא כמו קרובי משפחה לבקר פעמיים ביום לרבע שעה (!), אני נכנסת לחדר הניתוח, מלטפת לפונדקאית שלי את היד, אני כל כך מתרגשת לראות אותה, לא נפגשנו כבר כמה חודשים, אני רואה אותה מתרגשת מתחת למסיכת החמצן, רודים בי לעמוד בצד ולא להפריע, אני מנסה להיות זבוב על הקיר. אני מרגישה ערוכה למשימה, כאילו כל החודשים והשנים האלו הביאו אותי לנקודה היחידה הזאת, לרגע המזוקק הזה, אני עוטה עליי את חולצת ה WOOMi שלי, שאפשר לעשות איתה עור אל עור, מקווה שאוכל להשתמש בה, בתוך החולצה מזרק קולוסטרום שקיבלנו כתרומה, שחומם בין ידיו בדרך לכאן עם המון אהבה, וציפייה, צינורית הזנה בכיס אחד שלי וטלפון חדש בשני, מחכה שאוכל להתחיל לצלם. מישהו שם מוזיקת רקע בחדר ניתוח, כמו פסקול מתנגן לרגע הזה, הרופא נוטל את הסכין ומתחיל לחתוך,