הלידה
ואוו, איך בכלל מתחילים לתאר את החויה הזאת, זה קצת כמו חלום, רגע אחד זאת השגרה נוסעים בפקקים, מקלחת של בוקר, לחם טרי ורגע שני אני כבר בבגדי חדר ניתוח, אלו שאני מכירה היטב רק מהצד המטופל, אני לא יודעת לאן הדברים ימשיכו, אם יתנו לי להיות איתה אחרי הלידה יותר ממספר דקות, אם אני אוכל להתאשפז או שאני אוכל לבוא כמו קרובי משפחה לבקר פעמיים ביום לרבע שעה (!), אני נכנסת לחדר הניתוח, מלטפת לפונדקאית שלי את היד, אני כל כך מתרגשת לראות אותה, לא נפגשנו כבר כמה חודשים, אני רואה אותה מתרגשת מתחת למסיכת החמצן, רודים בי לעמוד בצד ולא להפריע, אני מנסה להיות זבוב על הקיר. אני מרגישה ערוכה למשימה, כאילו כל החודשים והשנים האלו הביאו אותי לנקודה היחידה הזאת, לרגע המזוקק הזה, אני עוטה עליי את חולצת ה WOOMi שלי, שאפשר לעשות איתה עור אל עור, מקווה שאוכל להשתמש בה, בתוך החולצה מזרק קולוסטרום שקיבלנו כתרומה, שחומם בין ידיו בדרך לכאן עם המון אהבה, וציפייה, צינורית הזנה בכיס אחד שלי וטלפון חדש בשני, מחכה שאוכל להתחיל לצלם. מישהו שם מוזיקת רקע בחדר ניתוח, כמו פסקול מתנגן לרגע הזה, הרופא נוטל את הסכין ומתחיל לחתוך, וכואב גם לי, אני לא יכולה להפריד את זה, האישה הזאת עוברת את המסע הזה כדי להעניק לנו חיים, ולשפר את חייה שלה גם יחד. הרופא שואל אותי אם אני מוכנה ואני עונה לו שאני לא יכולה להיות יותר מוכנה מזה.
אני מפעילה את המצלמה ומתחילה להקליט וידאו, אני רואה אותה בידיים שלו, גוזל קטן שהוצא מהרחם בהפתעה, הוא מראה לי קשר בחבל הטבור בגודל של כדור טניס, אני מסתכלת על זה המומה, בשוק, איזה מזל שעשינו קיסרי, איזה מזל שזה נגמר בזה, היא מתחילה לבכות ואני איתה, אני בוכה מהתרגשות, אני בוכה כי אני שומעת תינוקת בוכה, כי המקום שהכינו מראש לתינוק, מתמלא בתינוקת, בוכה בקול ראשוני כל כך, מכוסה במעטפת לבנבנה רחמית, ומבעד להכל אני רואה שהיא דומה מאוד לאחותה כשהיא נולדה, מבעד למסיכת חדר הניתוח אני לא יכולה להפסיק לבכות. מנקים אותה ומהדקים את חבל הטבור, והיא מוכנה בשבילי, רק אליי.
מורים לי לצאת מחדר הניתוח, אני מעבירה ליטוף חטוף על היד של הפונדקאית ויוצאת מהחדר, מכניסים אותי לחדר התאוששות, מורים לי להתפשט ושמים אותה עליי, אני עדיין עם מסיכת מנתחים רטובה מדמעות, היא עטופה בכל כך הרבה שכבות אבל מתחת להכל הגוף שלי נוגע בשלה, אחות גיאורגית נשארת לידי מוודאת שהכל קורה לרוחה, אני מנסה להיניק אותה וזה לא הולך בקלות, אז אני מתחילה לדבר אליה, אני לוחשת לה שחיכינו לה המון, אני ואבא, ושיש לה אחות גדולה מקסימה שממש רוצה לפגוש אותה כבר. אחרי עשרים דקות האחות סוף סוף הולכת ומשאירה אותי איתה, מידי פעם היא באה לבקר לוודא שאני לא מעוללת משהו, אני מפחדת שאם אני אעשה תנועה לא נכונה הם יקחו אותה ממני, זה כל כך לא טריוויאלי שנותנים לי את הזמן הזה איתה. אני שוכבת שם איתה כמעט שעה, בעלי לא יודע כלום, הספקתי לשלוח לו רק סרטון קצר מתוך החדר לידה, הטלפון והקולוסטרום בצד השני של המיטה ואני דואגת שאולי הקולוסטרום יתקלקל בחום, אז בגניבה, אני מושכת את המזרק והטלפון אליי, מעדכנת שהכל בסדר ומנסה להניק ולהוסיף קולוסטרום עם צינורית בלי שאף אחד יראה, פערי השפה קיימים כאן, לא אוכל להסביר להם מה אני עושה והם עלולים לכעוס עליי מבלי להבין, במאמץ רב אני מצליחה. מתישהו במהלך כל זה הרופא נכנס לשאול אם הכל בסדר, אני מיד שואלת מה שלום הפונדקאית, העובדה שהיא עלולה לאבד את הרחם בגלל השיליה הנעוצה קשה לי מאוד, הכל בסדר, אפשר לנשום.
מיטה מוכנסת לחדר ההתאוששות, זאת הפונדקאית, היא עם הגב אליי, אני קופאת, לא יודעת מה לעשות, איזה סיטואציה מורכבת, היא שניה אחרי ניתוח, מתאוששת מההרדמה החלקית, כואבת ואני שם חובקת את הילדה שלי שהיא נשאה ברחמה. אני לא יודעת אם להגיד משהו או להאלם דום, היא לא רואה אותי שיש מישהו בחדר חוץ ממנה. איזה סיטואציה הזויה, אף אחד פה לא חושב על זה בהיבט של הקושי של שתינו, אני שקטה, מקווה שהקטנה לא תבכה פתאום, באובדן של תחושת זמן, מתישהו באים לקחת אותה ממני לשעתיים חימום שבהם אין לנו מה לעשות במחלקה, רק אחרי שלוקחים אותה ואני מתלבשת, אני באה לפונדקאית, נותנת לה חיבוק מרוגש של שתינו, שתינו בוכות, והיא אומרת שהיא בסדר ומרגישה טוב, איך אפשר בכלל להודות על דבר כזה, המילה תודה או אפילו תודה רבה לא מתחילות אפילו לתאר את התודה.
אני יוצאת משערי המחלקה, הוא והקטנה שתוך שניה נהיתה הגדולה, יושבים שם, מחכים כבר שעתיים, היו בעולם אחר מהחויה שאני עברתי, אנחנו הולכים לצהריים ואני מנסה לחבר אותם לכל זה, חוזרים תוך רגע לשגרת היום הרגילה כאילו דבר לא השתנה, כשהעולם כולו התהפך
אני מפעילה את המצלמה ומתחילה להקליט וידאו, אני רואה אותה בידיים שלו, גוזל קטן שהוצא מהרחם בהפתעה, הוא מראה לי קשר בחבל הטבור בגודל של כדור טניס, אני מסתכלת על זה המומה, בשוק, איזה מזל שעשינו קיסרי, איזה מזל שזה נגמר בזה, היא מתחילה לבכות ואני איתה, אני בוכה מהתרגשות, אני בוכה כי אני שומעת תינוקת בוכה, כי המקום שהכינו מראש לתינוק, מתמלא בתינוקת, בוכה בקול ראשוני כל כך, מכוסה במעטפת לבנבנה רחמית, ומבעד להכל אני רואה שהיא דומה מאוד לאחותה כשהיא נולדה, מבעד למסיכת חדר הניתוח אני לא יכולה להפסיק לבכות. מנקים אותה ומהדקים את חבל הטבור, והיא מוכנה בשבילי, רק אליי.
מורים לי לצאת מחדר הניתוח, אני מעבירה ליטוף חטוף על היד של הפונדקאית ויוצאת מהחדר, מכניסים אותי לחדר התאוששות, מורים לי להתפשט ושמים אותה עליי, אני עדיין עם מסיכת מנתחים רטובה מדמעות, היא עטופה בכל כך הרבה שכבות אבל מתחת להכל הגוף שלי נוגע בשלה, אחות גיאורגית נשארת לידי מוודאת שהכל קורה לרוחה, אני מנסה להיניק אותה וזה לא הולך בקלות, אז אני מתחילה לדבר אליה, אני לוחשת לה שחיכינו לה המון, אני ואבא, ושיש לה אחות גדולה מקסימה שממש רוצה לפגוש אותה כבר. אחרי עשרים דקות האחות סוף סוף הולכת ומשאירה אותי איתה, מידי פעם היא באה לבקר לוודא שאני לא מעוללת משהו, אני מפחדת שאם אני אעשה תנועה לא נכונה הם יקחו אותה ממני, זה כל כך לא טריוויאלי שנותנים לי את הזמן הזה איתה. אני שוכבת שם איתה כמעט שעה, בעלי לא יודע כלום, הספקתי לשלוח לו רק סרטון קצר מתוך החדר לידה, הטלפון והקולוסטרום בצד השני של המיטה ואני דואגת שאולי הקולוסטרום יתקלקל בחום, אז בגניבה, אני מושכת את המזרק והטלפון אליי, מעדכנת שהכל בסדר ומנסה להניק ולהוסיף קולוסטרום עם צינורית בלי שאף אחד יראה, פערי השפה קיימים כאן, לא אוכל להסביר להם מה אני עושה והם עלולים לכעוס עליי מבלי להבין, במאמץ רב אני מצליחה. מתישהו במהלך כל זה הרופא נכנס לשאול אם הכל בסדר, אני מיד שואלת מה שלום הפונדקאית, העובדה שהיא עלולה לאבד את הרחם בגלל השיליה הנעוצה קשה לי מאוד, הכל בסדר, אפשר לנשום.
מיטה מוכנסת לחדר ההתאוששות, זאת הפונדקאית, היא עם הגב אליי, אני קופאת, לא יודעת מה לעשות, איזה סיטואציה מורכבת, היא שניה אחרי ניתוח, מתאוששת מההרדמה החלקית, כואבת ואני שם חובקת את הילדה שלי שהיא נשאה ברחמה. אני לא יודעת אם להגיד משהו או להאלם דום, היא לא רואה אותי שיש מישהו בחדר חוץ ממנה. איזה סיטואציה הזויה, אף אחד פה לא חושב על זה בהיבט של הקושי של שתינו, אני שקטה, מקווה שהקטנה לא תבכה פתאום, באובדן של תחושת זמן, מתישהו באים לקחת אותה ממני לשעתיים חימום שבהם אין לנו מה לעשות במחלקה, רק אחרי שלוקחים אותה ואני מתלבשת, אני באה לפונדקאית, נותנת לה חיבוק מרוגש של שתינו, שתינו בוכות, והיא אומרת שהיא בסדר ומרגישה טוב, איך אפשר בכלל להודות על דבר כזה, המילה תודה או אפילו תודה רבה לא מתחילות אפילו לתאר את התודה.
אני יוצאת משערי המחלקה, הוא והקטנה שתוך שניה נהיתה הגדולה, יושבים שם, מחכים כבר שעתיים, היו בעולם אחר מהחויה שאני עברתי, אנחנו הולכים לצהריים ואני מנסה לחבר אותם לכל זה, חוזרים תוך רגע לשגרת היום הרגילה כאילו דבר לא השתנה, כשהעולם כולו התהפך
תגובות
הוסף רשומת תגובה