מחשבות קדימה

קיבלנו אתמול עוד תוצאה תקינה של דופק, שברגע הראשון ישר חשבתי שמתקשרים לבשר לי בשורות איוב, והרי אין מה לעשות, אנחנו מורגלים לאכזבות. אני עדיין מתקשה להבין ולעכל, שאי שם במדינה זרה לי, אישה שאינני יודעת עדיין איך הוגים את שמה, סובלת עכשיו מעייפות, בחילות ואולי אף הקאות ואני לא שם כדי לעזור לה, וזה ההריון שלנו, אפילו עוד לא אמרנו לה שלום. אנחנו מלאי תהיות, האם עדיף לבקש עוד אולטרסאונד, כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשקיפות עם דופק...מצד שני, אנחנו אולי קצת היסטרים
מתי אמורים בכלל לפגוש את הפונדקאית? האחות אמרה לי שרוב הזוגות נוסעים בסקירה הראשונה, כי אז יש מה לראות, ולי זה היה נשמע מוזר.... יש מה לראות? מבחינתי גם לראות צורת בוטן תקינה ופיקסל מהבהב זה רגע אושר טהור. אח״כ כבר הבנתי, יש פה מעבר לזה, זה בעצם השלב שבו ההורים המיועדים מתחילים להקשר לעובר הזה, להכיר את הפונדקאית הזאת, לקבל את זה שזה ההריון שלהם, כאילו עד אותו הרגע הכל נראה כמו חלום

אני יודעת שמהצד נשאלת השאלה למה לא לעשות פונדקאות בארץ, שקלנו את זה, בהתחלה אפילו העדפנו שהכל יהיה כאן ונהיה מעורבים מאוד, אבל אז הסתכלנו קצת לתוך עצמנו, אנחנו אנשים מאוד רגישים לאחרים ודווקא בגלל זה קשה לנו להיות מהצד והגבולות מתטשטשים לפעמים, חוץ מזה כבר יש לנו שק של חרדות שאנחנו לא רוצים להעביר לפונדקאית, או לפחות לסנן כמה שיותר, לא להעביר אליה את הכל, ולא לארוב לה עם שאלות על כמה היא ישנה בלילה או אם היא שתתה כוס יין, לצור איזה שהוא ניתוק, אולי אפילו קצת הכחשה, כי אם נתפוס את מלא המשמעות של התהליך הזה יתכן ולא נדע איך לעכל אותו