כבר שנים שלא היה כאן תינוק

כבר שנים שאין תינוקות, כבר שבע שנים ליתר דיוק מאז התינוקת המדהימה הזאת שלנו, ואיכשהו הצלחתי לעטוף את העולם שלי בבועה, בבועה מבודדת שמקנה לי הגנה, לא לראות לא לגעת במשהו הכל כך כואב הזה... אני עוד זוכרת אי שם לפני שנים כשמישהי מהעבודה הגיעה עם התינוק לבקר והבכי שלו ממש כאב לי בגוף, סגרתי את הדלת. המרחק הזה הגן עליי, לא לראות , לשמוע או להריח את מה שכל כך קשה לי להשיג, כמו בכל הדיאטות האלו שאומרים לך לא  להכניס אויבים הביתה,כדי שלא יהיה לך מול העיניים את מה שאסור לך לטעום

ופתאום יש תינוקות, יום בהיר אחד הן נחתו כאן, מישהו פשוט פוצץ לי את הבועה, בשנייה. אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה, איך אפשר להתכונן לזה בכלל. כל כך מרגש שהן כאן, הן מתוקות כל כך וקטנות וחמודות שאין דברים כאלו. ואני עומדת בפני דילמות שאני מתקשה לקבל עליהן החלטה, להרים, ללטף, להאכיל. האם אני יכולה לעשות את זה בלי שאני אשבר מבפנים? והרגע הזה שנכנסתי לחדר שלהן פשוט הקפיא אותי, הכל כל כך נאיבי ויפה, נעים ומחמם, ואני לא יכולה לשאת את זה פשוט כי אני לא יודעת אם אי פעם ומתי אני אזכה לטעום שוב את הנאיביות הזאת. והמבט הזה על המיטות הריקות שלהן מחזיר אותי לרגע אחר לפני שנים כשכבר הייתי מצולקת מההפלות האלו, באיזה תערוכה בניו-יורק כשנכנסתי לבד לחדר שהיה תמצית הסיוטים שלי, זה היה חדר ילדים עם עריסה ריקה במרכזו ומעליה תלויים מהאויר המוני תינוקות. כל כך עצוב שכל מה שאני ממשיכה להרגיש זה רק את העריסה הריקה הזאת ולא נותרה בי כמעט אופטימיות לחשוב שאולי מתישהו, אולי אפילו בקרוב, היא תהיה מלאה, ושלנו