מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

 אנחנו חיים בתוך מציאות בה כל הימים זהים, אין ממש אבחנה בין קודש לחול או בין הימים עצמם, כלום לא ממש קורה חוץ ממה שקורה ביננו כמשפחה והעיסוק במה נאכל היום. מודיעים לנו בשעת ערב, מחר ביקור בשגרירות ישראל. בימים כתיקונם התהליך המלא הוא הליכה לשגרירות אחרי שיש תעודת לידה מתורגמת עם חותמת אפוסטיל ואז הולכים לשגרירות לעשות את ההליך הבירוקרטי מול הפונדקאית ובדיקת רוק לילוד שתשלח לארץ לבדיקה גנטית. המחלקה לסיווג גנטי בתל השומר כבר יודעת מה הגנום שלנו מבדיקה שערכנו מבעוד מועד וכאשר מתקבלות תוצאות הבדיקה יש דיון בבית דין לדיני משפחה לקביעה האם לתת לילוד אזרחות. רק אז ניתן להנפיק דרכון בשגרירות ולהביא את העולל הקטנטן הביתה. זהו תהליך ארוך יחסית עם הרבה שלבים, שמשפיע על זמן השהות בגיאורגיה לזמן מינימלי של חודש בדרך כלל. בימי קורונה , אין בדרך כלל, הכל משתנה. השגרירות מאפשרים לנו להתחיל את התהליך של בדיקת הרוק עוד לפני שקיבלנו תעודת לידה כדי לקצר תהליכים. בנקודת הזמן הזו, שר הפנים מאשר מקרים אינדיווידואלים שמאפשרים להכנס לישראל עם תעודת משא, מעין דרכון זמני עד שיוסדרו כל האישורים הגנטיים בעבור פקד

עבר כמעט שבוע מאז שהפיצקית איתנו ואנחנו חיים באיזה שהיא שגרה. הבן זוג החלים בהדרגה וסוף סוף שב אלינו, אני כל כך שמחה שהוא חזר, אפילו רק הנוכחות שלו מרימה אותי ומשפרת לי את המצב רוח פלאים.הוא חלש כמו שמעולם לא ראיתי אותו, אנחנו לא יודעים אם זה קורונה אבל יתכן ממש. אנחנו מחליטים להסתגר בדירה שלנו ולא לצאת, אנחנו מבינים כמה קשה יהיה להתמודד עם קורונה או כל מחלה אחרת כשאנחנו כאן ואנחנו עושים את המקסימום לא להדבק בכלום. גם בטביליסי המצב מחמיר לאט לאט ואני מרגישה כמו המטאפורה על הצפרדע שמתבשלת במים שמתחממים בהדרגה, כל פעם יש החמרה נוספת.  מרגיש כאילו הכל קורה, האינטרנט בכל טביליסי קורס לכמה שעות, מבקשים מאיתנו לשים מים בדלי כי יש לפעמים הפסקות מים, בדירה יש מנורות לילה על בטריות ואני בהתחלה בתמימות נותנת לילדות לשחק איתם ואז מבינה שזה מיועד להפסקות חשמל... בהתחלה יש אחות שמגיעה לבדוק צהבת לפיצית עם מכשיר מיוחד שבודק על העור ולאט לאט היא מגיעה עם יותר מיגון, מסיכה, כפפות ואחר כך גם חלוק, מבלה איתנו פחות ופחות זמן, לבסוף גם היא מפסיקה להגיע ופשוט העבירה את המכשיר לידי הזוגות. הרופאה שאמורה לעש

כמעט שבוע שאני לבד עם שלושתן. לבד עם לקום בבוקר לאמצעית, לבד עם לקום בלילה, לבד עם מקלחות, אוכל, כלים,כביסות, לנקות ולהסתגל לתינוקת קטנטנה שסובלת מאוד מכאבי בטן, מתפתלת ובוכה הרבה שעות ביום ובעיקר בלילה. למזלי הגדולה כבר בת עשר ועוזרת לי מאוד עם הכל, היא מחזיקה את הקטנה ונותנת לי זמן להתקלח, עושה כלים עד שהידיים שלה אדומות מיובש, מכינה פנקייק לאמצעית שיהיה לה מה לאכול. והיו גם פעמים שהיא פשוט חיבקה אותי חזק ונתנה לי להתפרק בבכי, להראות לה שקשה לי, שכל הסיטואציה הזאת היא פשוט בלתי אפשרית. אני כלואה איתן בדירת שתי חדרים ישנה על מזרן על הרצפה בין המטבח לסלון וצריכה לתפעל הכל לבד, גם באמצע הלילה. לילה אחד אני שומעת צעקות בבניין בשתיים וחצי בלילה, אני תוהה לעצמי, מה המשמעות של הצעקות, אני לא מבינה את השפה, האם יש שריפה בבניין או שסתם יש מריבה בין הדיירים, אני מחליטה שלא לחינם יש דלת ברזל עם נעילה כפולה בדירה ונשארת בפנים, חרדה. חושבת על כל המקרים שעוד יכולים לקרות ומה אני אעשה בכל סיטואציה, כאילו מנסה להתכונן. אם תהיה שריפה בדירה איך אני מוציאה את שלושתן, איזה דברים לקחת איתי ואז אני אומרת

 האמצעית שלנו, שעד לפני רגע היתה הקטנה ופתאום כבר נראית גדולה מעירה אותי בבוקר, אולי תצטרף אלינו היום אחותה הקטנה, הכל כבר מחכה לה, וכבר ימים שהיא מסדרת לה את המיטה ועוד לפני שהיא נוכחת היא כבר מספחת לעצמה את השמיכת ספיידרמן ששמו בעריסה עבורה. אנחנו פותחות את החלון ומגלות ששלג יורד בחוץ. שלג אמיתי. הן אף פעם לא ביקרו בחרמון או בשלג, זה אף פעם לא הסתדר לנו איכשהו, אולי בגלל כל מה שאנחנו נושאים על עצמנו בשנים האחרונות. הגדולה מזנקת מהספה בהתלהבות ואנחנו עומדות שלושתנו בחלון הצר מושיטות ידיים לאסוף פתיתי שלג וחלק מהפתיתים נוחתים להן בשיער וזה רגע כל כך קסום. אנחנו קוראות לבן הזוג להנות מהחגיגה בדירה שלו ממול, בחלון אחר. השלג מתחיל להערם, הן מבקשות לרדת למטה ולבנות איש שלג, כל כולי רוצה לאפשר להן את זה אבל במחשבה שנייה אני מסרבת. אני לא יכולה לאפשר להן להיות חולות עכשיו, בלי התקררויות ושום נזלת. אני לבד איתן. אם אחת מהן חולה אני אבודה. אין בייביסיטר שאפשר לקרוא לה עכשיו, אנחנו צריכים להסתדר בעצמנו עם כל מה שיש. יש מינימום אינטרקציות עם שאר העולם ולא משנה מה קורה, אנחנו צריכים להסתדר. אז אי

הבן זוג עדיין קודח מחום, חוץ מלהשאיר לו צלחת עם פנקייקים ומכתב מהבנות על מפתן הדלת אנחנו לא נפגשים, רק מתכתבים בטלפון. המצב שלו קשה, חום גבוה מאוד ואני לא בטוחה מה נכון לעשות, ברור לי שאם אזעיק רופא מקומי לבדוק אותו מיד יקחו אותו מכאן כחשוד לחולה קורונה, כי הרי הגענו מישראל שקוטלגה פה כמוכת קורונה, אני לא יודעת לאן יקחו אותו, הוא יהיה מבודד. הוא לא דובר את השפה המקומית והם לא אנגלית, איך הוא בכלל יתקשר איתם. אני פה לבד עם הבנות וכבר אין טיסות נכנסות לכאן. אם יראה אותו רופא אני לא אראה אותו שבועות אחר כך. אז אני באמת יהיה לבד והוא יהיה אבוד עכשיו כבר הכל עליי, אוכל לבנות, להכין את הכל לקטנה שצפויה להגיע, ללקט צעצועים ישנים ולהבין איך אני קונה לו תרופות פה ואיך קוראים לכל תרופה בגיאורגית. סוף סוף יש לי מזרן לישון עליו על הרצפה, בין הסלון למטבח אבל זה שדרוג משמעותי מהספה, מנסה לשקם את הגוף שלי, מבינה שיש לי עוד הרבה ללכת. יורדת עם הבנות למשחק כדור בין הבניינים, אנחנו לא מתקרבים לילדים אחרים, בדיעבד, זאת הפעם היחידה שהן שחקו למטה בכל החודש הזה שהיינו שם. מודיעים לנו שכנראה מחר היא משתחררת

צהרי יום שבת, כמה שעות אחרי שהקטנטונת נולדה. אני משחקת עם הבנות ושומעת את בן הזוגי נכנס למקלחת. עוברת לי מחשבה שזה מוזר ואני הולכת לבדוק מה קורה איתו. קר לי הוא אומר ואני היסטרית ומביאה ישר מד חום. אין לו חום ואנחנו מניחים שהוא סתם עייף מהלילה ללא שינה שעברנו מהתרגשות שסוף סוף היא נולדה הולכים לישון צהריים וקמים להבנה שזהו, יש לו חום ושום תסמין אחר. במיידי אני סוגרת אותו בחדר עם חלון פתוח ומרחיקה את הבנות. מתעלמת מן העובדה שחלקנו מיטה הרגע. אני לא יודעת מה יש לו, אם זה קורונה אני אבודה. אם אני נדבקת אף אחד מאיתנו לא יוכל להיות איתה בימים הקרובים אולי אפילו שבועות. אני חייבת לתפקד ואני חייבת לשמור על עצמי ועל הבנות. אני מעבירה כמה שעות בהתלבטות מה לעשות, תוהה בין הכנת השניצל לאורז מה נכון לעשות. להישאר בדירה איתו ולבודד אותו בחדר או כבר לעבור לדירה שקיבלנו ממנור. יורדת לזרוק זבל שהצטבר וקונה מים, תפקיד ששמור לו בדרך כלל. מתקשרת לאמא כשאני לבד למטה בלי הבנות, נשברת בבכי לשניה ומתאפסת, אני לבד פה וחייבת לקבל החלטה, מחליטה לא לקחת סיכון ולהעביר את הבנות ואותי לדירה אחרת. ואנחנו מתחילות

מתחילת ההריון אנחנו מתלבטים וכל פעם נצמדים לשם אחר. יש משהו בפונדקאות שעושה את התהליך הזה של בחירת שם לקשה יותר. הילד למעשה לא נוכח באופן פיזי בחייך. קל יותר לברוח לשמות כלליים כמו הקטנה או התינוקת. כשהייתי בהריון היה לנו שם בטן לעוברית, אבל כשעשינו פונדקאות לא הרגשתי שאנחנו מסוגלים לתת שם בטן. פשוט כי ההריון לא איתנו בבית אז אנחנו מדברים על העוברית ולא אל העוברית. מה גם ששמות חיבה מתפתחים מתוך הכרות אישית וכאן אם נחבר את הטראומות והפחד מזה שהיא לא תגיע בסוף עם העובדה שכל מה שאני רואה הם צילומי אולטרסאונד שיכלו להיות של כל אחד, קשה לתת שם. כשהילד נולד צריך לגשר על הפער הזה של ההכרות, וזה לוקח קצת זמן. בפעם הקודמת, התלבטנו בין שתי שמות ומהרגע שהיא היתה איתי , כל פעם קראתי לה בשם אחר כדי לראות מה מתאים לה. בימי הקורונה כלום מזה לא קורה. אני מתכוננת לישון צהריים, להשלים קצת שינה ולחדש מצברים, דופקים לי בדלת. עוד חצי שעה את צריכה להיות במשרד המשפטים. מתארגנת ומשאירה את הבנות שוב לבד ונוסעת עם הבעל החולה כי אין ברירה, שנינו מחוייבים לחתום על הטפסים. נוסעים לרשום אותה כדי להנפיק תעודת לידה,

יום שישי בצהריים, הולכים לישון להשלים קצת שעות, אני מתעוררת להודעה לחזור לרופאה האחראית עלינו בישראל. מתקשרת והיא מעדכנת אותי שלמרות שאנחנו בשבוע 37 יש כבר מיעוט מי שפיר והתחילו זירוז. ווואט דה פאק מה עושים עכשיו? איך מגייסים כוחות למה שעוד עומד לקרות? ואיך בכלל מחכים מעבירים את היום בזה שעה אחרי שעה, מקבלת עדכונים שהולך לאט והלידה כנראה תקרה רק מחר בבוקר. אני מתחילה לסדר את הציוד עבורה בשידת התינוקות. יודעת שהיא תגיע לכאן רק בעוד כמה ימים גם ככה. וביני לבין עצמי תוהה אם לסדר הכל כהיא עוד לא באוויר העולם זה מזל רע. אני מדחיקה הכל אנחנו הולכים לישון בשתיים עשרה וחצי בלילה ואני מנסה לסדר שהטלפון לא יצלצל לי סתם מתעוררת בשתיים, פספסתי שיחת וואטסאפ. היא נולדה. 2.950 הכל בסדר. וזהו. אני לא יודעת כלום מעבר לזה. אין לי תמונה, או שעת לידה רק יודעת שעבר בשלום. ומה עכשיו? אני אמורה לחזור לישון אני שואבת ומדברת עם ההורים והמשך לילה טרוף שכזה, הבנות מתעוררות ולא מצליחות לישון, הבן זוג לא נרדם ואני מתעוררת כל הזמן לשאוב. מה בכלל את אמורה לעשות מהרגע שאת מגלה שהיא נולדה בשתיים בלילה? איך

הטיסה עברה בהמון חששות, אבל שמחנו להיות כבר בגיאורגיה, קרוב לקטנה. לא יכולנו לשאת את המחשבה שאולי לא נגיע אליה כשתוולד. עובדת מהבית במקביל לנסיון שלנו להתחמש. הבן זוג מתזז, קניות בסופר, קצת צעצועים לילדות. מנסים לאזן בין מציאות חדשה ונסיון להבין מה עוד צופה לנו העתיד... בכל השבוע הזה אני יוצאת רק פעם אחת מהבית, לסופר, לקנייה גדולה של כל מה שצריך... לא ידעתי באותו היום שזאת תהיה גם הקנייה היחידה שלי בסופר. עשיתי אותה אחוזת טירוף, עם כפפות ומסיכה, מתרחקת מאנשים, מחזיקה ערימות בידיים, מסתכלים עליי כולם ולא מבינים ורק עובר לי בראש, אני לא יכולה לחלות עכשיו, יש לי ילדה בדרך.... אני יוצאת מהסופר באמצע לשיחה עם הפסיכולוגית שלי שמבהירה לי הכל, כל כך הרבה פעמים בחיי הייתי בסיטואציות נטולות שליטה שלא ממש הלכו לכיווני שזה צרוב בי והכל מתנקז לי לשם עכשיו. זה מצליח להרגיע אותי. מסיימים קניות, מניחים שנחזור מחר לקנות צעצועים לבנות כי לא לקחנו הרבה, לא חזרנו. הקטנה מעלה חום, אני רק מתפללת שזאת לא קורונה, ושלא נצטרך פה רופא, שהיא לא תדבק במשהו חדש ולא יקחו לי אותה לבידוד. יש לה חום גבוה שבא והולך, אני

אני יכולה לשים את האצבע על הרגע הזה, שבו הבנתי שהכל הולך להסתבך, קמתי בבוקר יום חמישי, נסעתי למשרד ובאוטו כבר הרגשתי את המועקה שאני חייבת לעשות משהו אקטיבי, לאט לאט התחילו להיות חולי קורונה בישראל והתחלתי להרגיש את הפאניקה באוויר וספציפית אצלי בלב. הגעתי למשרד, והכל היה כתוב לי על הפרצוף. הבנתי שאין מנוס, אני צריכה להתקשר לעמי, הבעלים של מנור ולהבין מה המצב. חשבתי שהוא יפזר את הערפל ב״יהיה בסדר״, יש לך שבועיים עד הלידה, הכל יסתדר. אבל הוא כבר נתן לי הבנה אחרת, אני הייתי מקדים את הטיסה ורק שתדעי כבר שבוע שלא מאפשרים לישראלים להיכנס לבית החולים ליולדות, אין סיכוי שאת תחזיקי את הבת שלך בידיים בימים הראשונים שלה.  נשברתי, בכיתי ולא יכולתי להפסיק, איך אני אמורה לא לראות אותה יומיים שלמים, לא להניק אותה, לחבק אותה ולהיות שם מהרגע הראשון. הבנתי שאין ברירה צריך לשנות תוכניות, נפרדתי לשלום, מבלי שאני יודעת מתי אטוס ויצאתי הביתה להתחיל להתארגן לטיסה, מבלי שאני יודעת שנקדים אותה. מכאן התחילו לילות לבנים, מחשבות על לאן המגפה הזאת תרחיק, עם מה נצטרך להתמודד, האם ניקח את הילדות לגיאורגיה ונס