מתאקלמים
הטיסה עברה בהמון חששות, אבל שמחנו להיות כבר בגיאורגיה, קרוב לקטנה. לא יכולנו לשאת את המחשבה שאולי לא נגיע אליה כשתוולד. עובדת מהבית במקביל לנסיון שלנו להתחמש. הבן זוג מתזז, קניות בסופר, קצת צעצועים לילדות. מנסים לאזן בין מציאות חדשה ונסיון להבין מה עוד צופה לנו העתיד...
בכל השבוע הזה אני יוצאת רק פעם אחת מהבית, לסופר, לקנייה גדולה של כל מה שצריך... לא ידעתי באותו היום שזאת תהיה גם הקנייה היחידה שלי בסופר. עשיתי אותה אחוזת טירוף, עם כפפות ומסיכה, מתרחקת מאנשים, מחזיקה ערימות בידיים, מסתכלים עליי כולם ולא מבינים ורק עובר לי בראש, אני לא יכולה לחלות עכשיו, יש לי ילדה בדרך.... אני יוצאת מהסופר באמצע לשיחה עם הפסיכולוגית שלי שמבהירה לי הכל, כל כך הרבה פעמים בחיי הייתי בסיטואציות נטולות שליטה שלא ממש הלכו לכיווני שזה צרוב בי והכל מתנקז לי לשם עכשיו. זה מצליח להרגיע אותי. מסיימים קניות, מניחים שנחזור מחר לקנות צעצועים לבנות כי לא לקחנו הרבה, לא חזרנו.
הקטנה מעלה חום, אני רק מתפללת שזאת לא קורונה, ושלא נצטרך פה רופא, שהיא לא תדבק במשהו חדש ולא יקחו לי אותה לבידוד. יש לה חום גבוה שבא והולך, אני בלחץ שיא. בלילה חולמת חלומות זוועה, שהבנות נעלמו לי, שאף אחד לא מוכן לעזור,. חרדות קיומיות לשלומנו. אני מרגישה שאני נסדקת בתוך כל התפקוד הזה ולא מצליחה לישון, החרדות מתגברות עליי. אני עוברת את השבוע הזה ומסיימת אותו עם הלשון בחוץ, מפורקת, עייפה, מותשת וסחוטה. מקווה להתאושש בסוף השבוע
תגובות
הוסף רשומת תגובה