דאגות באישון לילה

הבן זוג עדיין קודח מחום, חוץ מלהשאיר לו צלחת עם פנקייקים ומכתב מהבנות על מפתן הדלת אנחנו לא נפגשים, רק מתכתבים בטלפון. המצב שלו קשה, חום גבוה מאוד ואני לא בטוחה מה נכון לעשות, ברור לי שאם אזעיק רופא מקומי לבדוק אותו מיד יקחו אותו מכאן כחשוד לחולה קורונה, כי הרי הגענו מישראל שקוטלגה פה כמוכת קורונה, אני לא יודעת לאן יקחו אותו, הוא יהיה מבודד. הוא לא דובר את השפה המקומית והם לא אנגלית, איך הוא בכלל יתקשר איתם. אני פה לבד עם הבנות וכבר אין טיסות נכנסות לכאן. אם יראה אותו רופא אני לא אראה אותו שבועות אחר כך. אז אני באמת יהיה לבד והוא יהיה אבוד

עכשיו כבר הכל עליי, אוכל לבנות, להכין את הכל לקטנה שצפויה להגיע, ללקט צעצועים ישנים ולהבין איך אני קונה לו תרופות פה ואיך קוראים לכל תרופה בגיאורגית. סוף סוף יש לי מזרן לישון עליו על הרצפה, בין הסלון למטבח אבל זה שדרוג משמעותי מהספה, מנסה לשקם את הגוף שלי, מבינה שיש לי עוד הרבה ללכת. יורדת עם הבנות למשחק כדור בין הבניינים, אנחנו לא מתקרבים לילדים אחרים, בדיעבד, זאת הפעם היחידה שהן שחקו למטה בכל החודש הזה שהיינו שם. מודיעים לנו שכנראה מחר היא משתחררת מבית החולים וסוף סוף תהיה איתנו. אני מנסה לגייס כוחות וללכת לישון לבד על המזרן ללילה אחד, שניה לפני שיש לי עוד תינוקת לטפל בה בנוסף לשתיהן. אני כבר קמה חודשיים בלילה כדי לשאוב ככה ששינה רצופה כבר לא באמת קיימת זמן מה

הוא מנסה לשוחח עם רופא ישראלי בטלפון, להבין מה נכון לעשות, כבר שלושה ימים של חום גבוה, הוא בקושי אוכל ושותה, הרופאים עמוסים מאוד, גם בארץ כבר התחיל הטירוף הזה של הקורונה וכולם מפחדים להגיע למרפאות, רפואה אונליין הפכה להיות עדיפה. אני הולכת לישון בלי לדעת מה הרופאים אמרו לו ומבקשת שישלח לי הודעה, שאני אדע מה אמרו לו כשאקום לשאוב בלילה. אני הולכת לישון ומתקשה להרדם המחשבות לא נרגעות, הוא יהיה בסדר? האם היא תשתחרר מחר? האם היא בוכה עכשיו? מישהו מרים אותה? מה אני אומרת לבנות על ההמשך? אני משאירה אותן שוב לבד כשאני הולכת להביא אותה? מה שלום הפונדקאית?  היא כבר יצאה מטיפול נמרץ? מה יהיה בלילה? אולי הוא צריך רופא מקומי שיראה אותו? אני לבד איתן, מה קורה אם יש שריפה? בעבודה הודיעו היום על קיצוץ משכורות, איך כולם מקבלים את זה? כתבתי הודעות לכל מי שחשוב לי שם? יהיה לי לאן לחזור לעבוד בסוף התקופה הזאת? כמה מחשבות, כמה הזוי כל המצב הזה
קצת מדיטציה ואני נרדמת

מתוך שינה אני שומעת רעשים, בדירה ליד אני שומעת גלגלים של מזוודה ודלת ברזל נפתחת, כמו ששמעתי בלילה הראשון שלי פה. אני קופצת מהמיטה אחוזת בהלה, זה בטח הוא, הרופאים בקשו ממנו ללכת לבית חולים, אם אני לא אפרד ממנו עכשיו אני לא יודעת מתי אראה אותו שנית

אני רצה לדלת, להספיק לראות אותו, הוא במסדרון ממלמל הכל בסדר, רק יורד לקחת משלוח מהבית מרקחת, מתחיל אנטיביוטיקה על דעת עצמו, מה כבר יש להפסיד בתקופה הזאת. אני חייבת שהוא יחלים. הוא עדיין לא הצליח לתפוס אף רופא

אני חוזרת לישון, מבינה כמה עומס רגשי ופיזי יש עליי ובאילו מתחים ודאגות אני נמצאת. מנסה רק לנשום. מחר היא תגיע