חיים בטביליסי בצל הקורונה

עבר כמעט שבוע מאז שהפיצקית איתנו ואנחנו חיים באיזה שהיא שגרה. הבן זוג החלים בהדרגה וסוף סוף שב אלינו, אני כל כך שמחה שהוא חזר, אפילו רק הנוכחות שלו מרימה אותי ומשפרת לי את המצב רוח פלאים.הוא חלש כמו שמעולם לא ראיתי אותו, אנחנו לא יודעים אם זה קורונה אבל יתכן ממש. אנחנו מחליטים להסתגר בדירה שלנו ולא לצאת, אנחנו מבינים כמה קשה יהיה להתמודד עם קורונה או כל מחלה אחרת כשאנחנו כאן ואנחנו עושים את המקסימום לא להדבק בכלום. גם בטביליסי המצב מחמיר לאט לאט ואני מרגישה כמו המטאפורה על הצפרדע שמתבשלת במים שמתחממים בהדרגה, כל פעם יש החמרה נוספת. 

מרגיש כאילו הכל קורה, האינטרנט בכל טביליסי קורס לכמה שעות, מבקשים מאיתנו לשים מים בדלי כי יש לפעמים הפסקות מים, בדירה יש מנורות לילה על בטריות ואני בהתחלה בתמימות נותנת לילדות לשחק איתם ואז מבינה שזה מיועד להפסקות חשמל... בהתחלה יש אחות שמגיעה לבדוק צהבת לפיצית עם מכשיר מיוחד שבודק על העור ולאט לאט היא מגיעה עם יותר מיגון, מסיכה, כפפות ואחר כך גם חלוק, מבלה איתנו פחות ופחות זמן, לבסוף גם היא מפסיקה להגיע ופשוט העבירה את המכשיר לידי הזוגות. הרופאה שאמורה לעשות מעבר בין הדירות ולבדוק את התינוקות לא מתוכננת אפילו להגיע בקרוב והמשקל שנועד לשקילה שלהם גם הוא נשאר בין הדיירים, אנחנו מעדיפים לא לקחת כלום מאף אחד כדי מזער חשיפה לאנשים ושוקלים את הפיצית בתוך הסל קל עם המשקל של המזוודות, היא עולה באופן כללי ואנחנו מחליטים שזה מספיק טוב לעכשיו. בהתחלה יש מלא מסעדות שעושות שליחויות של אוכל ואט אט כולם סוגרים, עד שנשאר רק מקדונלדס. אל הסופר אנחנו לא הולכים בכלל, מזמינים עם שליח מה שהצלחנו למצוא אונליין, לפעמים עם התרגום פשוט לא מוצאים דברים שאנחנו לא יודעים איך לתרגם. אנחנו דואגים שהדירה תהיה מאובזרת בכל מה שאנחנו צריכים למקרה שיהיה חסר משהו בסופר או יהיה עוצר, יש לנו סופר קטן משלנו בבית. אף אחד לא משתמש עכשיו במזומן, מעדיפים כרטיסי אשראי כדי לא להעביר חיידקים ווירוסים, בשלב זה יודעים שהוירוס שורד על משטחים וגם אנחנו דואגים להוציא את האוכל והקניות מהמשלוחים מהאריזות ולחכות כמה ימים, לנקות או לחמם בתנור שוב.
הצוות של מנור לגמרי איתנו בכל הטירוף הזה. הנהג שלהם יוצא כל כמה ימים לסופר לקנות מצרכים לכל הזוגות, אנחנו 20 זוגות ומותר להכנס לסופר רק עבור סל קניות אחד, אז הוא צריך כל פעם לחכות מחדש. הוא לוקח ממני כסף בשעה חמש וחוזר עם הקניות באחת בלילה, ליבי יוצא אליו, אנחנו מזמינים מה שאפשר עם אפליקצית glovo ומעדיפים שלא להטריח אותו אם לא חייבים. 
על אף שארזנו את כל הבית, לבנות לקחנו רק דברים בעברית שלא נוכל להשיג בטביליסי, ספרים וחוברות עבודה, מחברת אחת וקצת טושים. בקניה היחידה שהיינו בקניון רצינו לקנות קצת צעצועים אבל לא הספקנו כי מיהרנו לחזור אל הבנות וניסינו למזער את הזמן שהות בסופר, ככה יצא שלא היה לנו כמעט צעצועים, אתי ממנור העבירה לנו צעצועים שהיו לה מהבנות שלה, כזאת נשמה ענקית היא. הצוות של מנור מנסה לעזור לנו לרכוש עוד צעצועים אונליין כי כבר אין חנויות פתוחות פיזית אבל זה מסתבך ואנחנו מסתדרים עם מה שיש, מכינים בצק משחק בעצמנו, אוהל ליד במכונת כביסה, מאלתרים הרבה מכל מה שיש ואפילו בלון שמצאנו במכולת במתחם פתאום הופך להיות אטרציה מטורפת. מגלים את הפשטות של מה שיש ויצירתיות ליצר יש מאין.
נגמרים לי תוספי התזונה להנקה, חילבה ומורינגה ואנה ממנור מתקשרת לכל בית מרקחת אפשרי בטביליסי כדי להשיג לי כאלו, אבל לא מוצאת. באופן מפתיע אנחנו מזמינים משלוח של iherb והוא באמת מגיע בזמן שתוכנן. מרגיע לדעת שזאת אופציה פה. 
עוד לפני שידענו שתהיה קורונה ידענו שלא נוכל להסתדר 5 נפשות עם שתי ילדות קטנות בדירת שני חדרים. לשמחתנו הצלחנו לסדר לשכור בעצמנו דירה נוספת על הדירה של מנור ממש ליד ככה שזה מאפשר לנו להשלים שעות שינה בשקט בלי שום הפרעות ולילדות מידי פעם לעבור לשחק שם. זה סופר קריטי בעיקר כשאנחנו לא יכולים לצאת החוצה מהדירה, לפעמים כשהאמצעית מבקשת לצאת לטיול, הלב שלי נחמץ, איך מסבירים לילדה בת שנתיים וחצי למה אי אפשר לצאת החוצה.הן הולכות לדירה השניה ורצות מקצה לקצה, עושות מסלול מכשולים או מכינות חדר בריחה וזה נותן קצת אוויר לכולנו, להן מקום קצת חדש להיות בו ולי שנייה לבד, רק עם הניו בורן לשתות קפה או לנקות.

בימים כתיקונם מנור דואגים לכל פרט קטן, מנקה שמגיעה פעמיים בשבוע, אב בית שמתקן כל דבר בדירה, בייביסיטר זמינה לילדים, עכשיו הכל שונה, אין תחבורה ציבורית ומנסים למזער מפגשים אנושיים, אנחנו קוראים לאב הבית רק בתקלות ממש קריטיות ומנקים בעצמנו את הדירה. מנור עושים כל דבר אפשרי לסייע במה שאפשר, כולנו מסתגלים למציאות חדשה שלא ברור מתי תגמר.

בנתיים אין טיסות, השמיים בגיאורגיה סגורים לחלוטין ואנחנו ממתינים לתעודת לידה של הקטנטונת, משרדי הפנים הגיאורגים נסגרו ואנחנו מחכים שהם יתארגנו על עבודה מהבית, יש קבוצה בוואטסאפ מטעם מנור בה מעדכנים אותנו כל יום על ההתפתחויות, ההגבלות המקומיות ושינויים שרלווטנים אלינו. אנחנו לא יודעים מתי נחזור. אנחנו מסיימים כל יום במקלחת זוגית משותפת, אלו העשר דקות היחידות ביום שיש לנו בלי ילדים לידנו וזה מאפשר לנו לדבר בפתיחות על הכל, על הקשיים, הדברים הטובים שקרו היום ובעיקר על כמה הזוי כל המצב.