מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

חג האורים הזה שונה כל כך, הפעם הוא מקבל משמעות אחרת, בפעם הראשונה אולי מאי פעם אני מצליחה לראות את הניסים שבחיי, את האור, ולראות באמת את המשמעות הסמבולית של החג הזה. את גירוש החושך לפני בדיוק שנה, אחרי שאיבת הבייציות השנייה שלי, אחרי שהבטתי עמוק אל תוך באר הדיכאון, נגעתי בתחתית ונסתי כל עוד נפשי בי מהמקום המפחיד והשחור הזה, אחרי שכבר הרגשתי בקצות, האצבעות את הנמלול המשבית הזה, שקרא להשתלט עליי, כשהתחילה לעלות סוגיית תרומת הבייציות כי אף אחד לא באמת יודע מה הבעיה, אחרי שהנפש אותתה לי שהיא לא יכולה יותר, קראתי כתבה. קראתי כתבה בעיתון על פונדקאות, על כל מיני זוגות בכל מיני מסלולים, וקיבלתי שם קצת אמת, הבנתי שגם בפונדקאות הדרך לא בהכרח קלה, שיש זוגות שעברו הרבה גם בדרך להריון הזה ושקליטת הפונדקאית יכולה לקחת המון זמן. הכתבה הזאת נסכה בי כוחות שיהיה מה שיהיה המסע הזה חייב להגמר בילד. נכנסתי למוד אוטומט והחלטתי שיהיה מה שיהיה חייבים להמשיך התחלתי את התהליך לשביאת הבייציות השלישית שלי בתוך 4 חודשים, מותשת, עייפה ופאסימית אחרי אין ספור אכזבות. האחות שעשתה לי מעקב זקיקים באה עם האופטי

כאן, בעיר הרחוקה והזרה לנו, הקמנו לנו את הבועה שלנו, בדירה קטנטונת, בבניין אפרורי, אי שם בקצה העיר, אנחנו יחד כל יום, בכל שניה. חששתי רבות מהתקופה הזאת, שלא נשתגע, שיהיה צפוף, שלא נשתעמם. באופן מפתיע  זה לא קרה, נהננו מהלבד שלנו, מהיחד, מהשקט המוחלט, מההזדמנות להיות אחד עם השני ללא כל טרדות השגרה, עם חומות ברורים שלנו, שאנחנו בוחרים מתי ומה יחצה אותם. מצאנו פה חברים טובים, שכנים, אחיות למסע, שעברו את אותם הדברים ויודעים גם בלי שצריך להגיד לנהוג ברגישות, לכולנו אותם צלקות, קל יותר להיות פתוחים, זאת סביבה מוגנת , חמה ואוהבת, שלא יכולתי אפילו לדמיין הזמן פה עומד להגמר, הימים עברו מהר, גרגרי החול האחרונים זולגים להם ואנחנו מתחילים לחשוב על החזרה, החלום עומד להפוך למציאות. כל עוד אנחנו כאן זה מרגיש עדיין כאילו זה לא באמת קרה. הקטנטונת בת חודש וזה עדיין נראה כמו נס קטן ולא הגיוני, שאני אקפל בגדים קטנטנים ואריח את הריח המופלא הזה של תינוקות החזרה לארץ פתאום מפחידה אותי, פיצוץ הבועה שלנו, חזרה לשגרה, בה צריך לציית לשעון הזה שרודה בנו תמיד בכל מקום שאנו נמצאים. ירידת החומות האלו, כניסת

אני יושבת וקוראת את ה פוסט   משנה שעברה, נדהמת מהמהפך שקרא כאן, איך עברתי מייאוש לתקווה בשנה אחת שחלקים ממנה היו לא פשוטים. סוף סוף אחרי שנים, זה לא יום עצוב שבו אני מבכה את הקו שרציתי להגיע אליו והתרחק ממני, אני לא צריכה להתחבא ממשאלות ומברכות של כל מי שכבר מזמן מחכה למשאלה שלי להתגשם, סוף סוף יומולדת של נצחון, של חוזק, שלמות אמיתית של המשפחה שלי, חלום גדול שהתגשם

הצלחתי להתאשפז בבית החולים, זה לא היה פשוט אבל העובדה שאני מניקה היתה לטובתי. קיבלתי חדר לבד, מיטה ליד חלון שטוף שמש והמלאכית הקטנה שלי שם שוכבת לה בעריסה, עטופה מכף רגל ועד ראש, מנמנמת לה. זמן רק של שתינו לבד, ניתוק מהעולם. אף אחד פה לא דובר את השפה, האוכל שמוגש לחדר הוא לא מה שאני מכירה, האחיות קשוחות ואני אפילו לא מבינה את החוקים. אבל כל זה מאפשר לי להשתבלל איתה אל החדר שהוא רק שלנו, להתחיל להתוודע אליה, לרעשים הקטנים שהיא עושה, לבכי, לחיתולים, לכפות הרגליים שלקחה יממה עד שראיתי. כאן מתחיל הזמן שלנו. הלילה הראשון היה מלחיץ קצת ומלא חרדה, היא לא הפסיקה להשתעל ולעשות קולות חנק, כנראה בגלל מי השפיר, דאגתי לה מאוד, כאילו, לא יכול להיות, שעכשיו כשאת איתי, משהו יקרה לך, לא עד שהגעת לכאן, לא במשמרת שלי. הפונדקאית מאושפזת כמה חדרים מאיתנו, באתי לתת לה את מתנת הלידה שקניתי לה, פריטים שאספתי בכוונה מדוקדקת, חלוק, כותונת לילה שכתוב עליה "לב אדיב, נפש אמיצה", ספריי לתפרים, נעלי בית וקרם גוף. נתתי לה להחזיק את הקטנטונת, היא הראתה לי תמונות של הילדים שלה, היא אמרה שהיא מרגישה טוב אב

ואוו, איך בכלל מתחילים לתאר את החויה הזאת, זה קצת כמו חלום, רגע אחד זאת השגרה נוסעים בפקקים, מקלחת של בוקר, לחם טרי ורגע שני אני כבר בבגדי חדר ניתוח, אלו שאני מכירה היטב רק מהצד המטופל, אני לא יודעת לאן הדברים ימשיכו, אם יתנו לי להיות איתה אחרי הלידה יותר ממספר דקות, אם אני אוכל להתאשפז או שאני אוכל לבוא כמו קרובי משפחה לבקר פעמיים ביום לרבע שעה (!), אני נכנסת לחדר הניתוח, מלטפת לפונדקאית שלי את היד, אני כל כך מתרגשת לראות אותה, לא נפגשנו כבר כמה חודשים, אני רואה אותה מתרגשת מתחת למסיכת החמצן, רודים בי לעמוד בצד ולא להפריע, אני מנסה להיות זבוב על הקיר. אני מרגישה ערוכה למשימה, כאילו כל החודשים והשנים האלו הביאו אותי לנקודה היחידה הזאת, לרגע המזוקק הזה, אני עוטה עליי את חולצת ה WOOMi שלי, שאפשר לעשות איתה עור אל עור, מקווה שאוכל להשתמש בה, בתוך החולצה מזרק קולוסטרום שקיבלנו כתרומה, שחומם בין ידיו בדרך לכאן עם המון אהבה, וציפייה, צינורית הזנה בכיס אחד שלי וטלפון חדש בשני, מחכה שאוכל להתחיל לצלם. מישהו שם מוזיקת רקע בחדר ניתוח, כמו פסקול מתנגן לרגע הזה, הרופא נוטל את הסכין ומתחיל לחתוך,

עוד כמה שעות לפני שיוציאו אותך מהרחם של הפונדקאית ויניחו אותך אצלי בידיים, ומעולם לא העזתי לכתוב לך ישירות. אני מתנצלת, תראי, זאת לא את, זו אני, כתבתי כל כך הרבה לאלו שלפנייך, שאיבדתי, שלא רציתי לנפץ את הבועה הזאת מולך. אולי לא כתבתי לך, אבל כתבתי עלייך והיית לי בראש ובלב כל הזמן, בכל תמונה או אמירה , בחלומות ויותר מכל בתקוות. עוד לפני שהגעת, ריפאת אותנו, החזרת לנו את הצחוק השלם הביתה, את האושר המלא. אני רוצה כבר להרגיש אותך עליי, לסגור פערי הכרויות שעוד חסרים לי ביננו. יש לי מחנק בגרון ופרפרי ציפייה מהזמן שסוף סוף עבר בדרך אלייך. מבטיחה לך שאת מגיעה למשפחה מקסימה שתמיד תהיה שם בשבילך, שתרים אותך למעלה ותאהב אותך עד אין קץ, אז בואי כבר, חיכינו לך.

מתכוננים לטיסה, ערימות של רשימות, קניות, ארגונים, כמו התכוננות למבצע צבאי קטן, צריך לבחור מה לקחת איתנו ומה להשאיר בבית. השהות כנראה תהיה ארוכה בשל ההתנגשות עם החגים, אנחנו נשארים עד שלקטנה יהיה דרכון, תהליך בירוקרטי לא פשוט, בסופו של דבר יטיסו את הרוק שלה לישראל בכדי לאשר במכון לסיווג רקמות שהיא אכן שלנו ורק אז נוכל לקבל דרכון עבורה ולחזור. כמה מוזר לגור במקום אחר במשך חודש וחצי, לא לחוות את הלידה בארץ, לארוז מראש לפני שיש תינוק בידיים, ערימות של תמ״ל, בגדים ותרופות, לגחך לי כל פעם ששואלים בת כמה היא, אני עונה שהיא עוד לא נולדה ומקבלת מבטים תוהים לכיוון הבטן שלי. מרגיש לי כאילו אני קצת מחזירה ככה לכל אלו שחיטטו כל השנים לשאול אותי מה עם עוד ילד. כל ההריון הזה הזמן לא עבר, ספרתי ימים באדיקות, מברכת על כל שבוע שעבר, והנה הגענו כל כך קרוב אל היעד, הישורת האחרונה, השניה שחיכיתי לה כל כך הרבה שנים וזה מרגש ברמות שקשה להכיל, אני לא אדם שבוכה, לא בקושי ולא בשמחה, לא בקלות בכל אופן, והנה כבר שבוע אני פורצת בבכי בלתי נשלט רק מלחשוב על מה עומד לקרות, אני בוכה כשיוצאים מהבית, כי חושבת על איך

בעיני אחד הדברים הכי חשובים בלהיות אם מיועדת ולעבור את המסע בצורה הטובה ביותר הוא מעגל תמיכה, לא כזה שיושבים יחד ומחזיקים ידיים, אלא קשר עמוק ואמיתי עם אנשים טובים שעוזרים לך, כאלה שבאמת יודעים איך להיות שם בשבילך בראש ובראשונה, בן הזוג, ללא תמיכתו העצומה והנתינה האינסופית, השיחות הארוכות וחלוקת הדמעות והשמחות יחד זה לא היה אותו מסע, לעבור קשיים אמיתיים יחד זה אתגר אמיתי לזוגיות, לא תמיד שורדים אותו זה ברור לי, יש משהו מאוד מעצים במעבר של המסע הזה, לא קל לעבור זמנים קשים יחד, כשלכל אחד כאב מתבטא אחרת ולכל אחד הדרך שלו ללקק את הפצעים אני מודה, העובדה שיש לי ילדה מקלה עליי מאוד  היא האור שלי בימים חשוכים, היא מושכת אותי בלי ידיעתה למעלה, בשבילה אני תמיד אתאמץ להיות שם גם כשהאפלה משתלטת, היא שגרה שדורשת שאהיה שם בשבילה ואני לא יכולה לאכזב החברות המדהימות שלי, שאספתי לי לאורך השנים בפינצטה במשעולי חיי. לכל אחת מהן יש חוט ייחודי שמחבר אותה אליי, רקום לו בעדינות ושוזר את חיינו זו בזו, מעמיד אותנו יחד זו לצד זו בשמחה ובכאב, מאפשר לנו להיות שם אחת בשביל השנייה, לספק לנו כנפיים וקצת ד

אנחנו שבועיים לפני הלידה, כל כך הרבה זמן אנחנו מחכים ופתאום זה ממש כאן, מצד אחד אני כבר יכולה לגעת בה בדמיוני, לנשום אותה אליי ומצד שני, עולם התינוקות עוד מרגיש לי כל כך רחוק ממני. איך אוכל לעבור את הסף הזה ולהיות בעולם אחר לפתע, לגשר על הפער הבלתי אפשרי הזה מנסה לחשב מה יש עוד לקנות, מה צריך לארוז, מה אפשר לקנות שם, כולנו רוצים לקחת את כל הבית איתנו כי מרגיש לנו רחוק וקר, אני מנהלת רשימות על רשימות, מבצע צבאי קטן, של דברים לקחת, נסיון לחשוב קדימה, זינוק אל העתיד, לדמיין איך זה יהיה ולארוז לפי זה... מנשא, צינוריות הנקה, תרופות, תחליפים, חיתולים, בגדים במליון מידות. דברים שכל כך לא קיימים בהווה ואני כבר עכשיו צריכה להכין ולחיות אותם בשביל העתיד, מנסה לבגור כל כך הרבה פינות הראש שלי חולש על הכל עד שאני לא יכולה להתרכז יותר בכלום, בליל פרטים, עיסה של תוכניות. חשבנו שהלידה תהיה בראש השנה, ופתאום הקדימו אותה, זה קיסרי מתוכנן ויש שיליה נעוצה אז מפחדים מהתחלה של צירים, הקדימו בארבעה ימים. רק ארבעה ימים ואנחנו כל כך מופתעים מתקשים לעכל שזה כל כך בקרוב, שזה ממש כאן במרחק נגיעה מאיתנו החלו

״אנחנו רק צריכים את הבטן של הפונדקאית״ היא אומרת לי, כן, היא רק בת שבע אבל משקפת במשפט הזה כל כך הרבה, את כל ההתכתשות הציבורית שיש על הנושא, שהרי זה נושא שתמיד מצטלם טוב, מרגש,נוגע ללב,דרמה אנושית במיטבה, משחקי מעמדות וכסף, ענייני דת וכל מה שמחזה כתוב היטב צריך שיהיה בו. כמעט ולא מצאתי מישהו ללא דיעה על הנושא והתקשורת  תמיד שמחה להכניס אייטם כזה או אחר הנוגע לדבר כי זה מוכר טוב ובסוף יש אותנו, האנשים ממש, אלו שנקלעו לסיטואציה הזאת, אלו שצריכים לבחור אם הם לא יביאו ילדים או יסכימו שיגדלו ברחם של מישהי אחרת. אלו שהיו נותנים הכל לא להכנס לדילמה הזאת, לא לעבור את הטלטלה ולחיות את החיים כמו כולם, כמו שהטבע התכוון. כחובבת מדע היה לי מעט קשה עם ההחלטה, שכן אם החזק שורד בטבע והגנים שלי כל כך אכזבו אותי, למה אני צריכה להעביר אותם הלאה, אולי ככה זה היה אמור להיות, שלא יהיו לי עוד ילדים. מצד שני, האם האבולוציה היום היא הגדרה יבשה של הגנטיקה, האם כל שאר התכונות שהגנטיקה שלי נושאת מעבר לפוריות הן לא מספיק טובות? האם החזק שורד משמעותו רק חזק פיזית? יתכן ובעידן שבו אנו חיים היום, חזק לא נגמר רק ב

להיות אמא זה כל כך מורכב, זה להיות שם בשביל מישהו אחר, זאת הוויה כל כך שורשית שגם אם את נשבעת שלעולם לא תעשי משהו, פתאום הוא יוצא ממך, גם בלי שהתכוונת, בועט אותך מעליו ותופס עצמאות, פשוט כי זה מושתת בך. לאחרונה אני מהרהרת רבות באמהות, אני מוצאת שבהקשר של אם מיועדת זה כל כך הרבה יותר קשה. תחושת ניכור מלווה את ההריון, הוא לא בגופי, לא נוכח פה ביננו, כאילו יום הבהיר אחד תצטרף תינוקת למשפחה. קשה לחשוב אפילו על שמות כי אינני יודעת איך היא, לא חוויתי אותה בתוכי. ממה שהפונדקאית אמרה היא שובבה ופעילה בלילה בעיקר, אבל זאת כל האינפורמציה שקיבלתי, פרט לתמונות אולטרסאונד מטושטשות. מנסה לחשוב אם אצליח להתחבר אליה כבר כשתוולד, כמה מהר אלמד לקרא אותה וכמה האמהות שלי תלויה בחיבור הראשוני הזה. כמה הדרך שעברתי תשפיע על היחסים שלנו, ואיך זה בכלל מרגיש לאהוב עוד ילד. כל כך הרבה שאלות לא פתורות. נראה לי שלכל אם יש את החשש שהיא לא תתחבר לילד שלה, של איך היא תהיה, ספרים שלמים נכתבו על זה, אבל לא חשבתי על ההרגשה האמיתית שאני ארגיש ברגע הזה לפני שהיא תגיע, על התהום הענקית שעוד יש ביננו שאני צריכה לנסות לגשר

שוב בהריון, הריון במקביל לפונדקאית, כזה שתמיד מופיע בסיפורים האלו בעיתון, איך פתאום הכל השתחרר, והצליח. ניסיתי לא לקוות, החלטתי שאם אני לא אבדוק אז אולי זה ימשיך, התעלמתי מכל הסימנים שהגוף אותת לי, איך אפשר לטעות, בהריון ה12 כבר לא טועים. כל האמירות האלו של כולם, שאולי פתאום זה יצליח, שכל מה שהייתי צריכה זאת אופטימיות, מזלזלים בנסיונות שלי, כאילו לא עשיתי הכל, כאילו לא הלכתי מעבר למה שאני מסוגלת, הקולות האופטימים האלה, חלחלו בי, וגם אני בסתר ליבי, קיוויתי. ולא, זה לא הצליח. הכל נגמר בכאב גדול שזרק אותי אחורה לכל אחד אחד והעשרה שקדמו לו, וכאב לי כל כך לנשום , כי הגוף התרסק וגם הנפש ועכשיו החלטתי, החלטתי שאני לא יכולה יותר, אני צריכה לשים סוף זמני אני רוצה להשתחרר מהעול הזה של ההפלות שתמיד מעליי, אני רוצה להנות מהילדה הזאת שבדרך, להיות רק איתה בלי דאגות, עם עייפות של הורה טרי ולא עם עייפות הורמונלית של הריון, לא רוצה להמשיך לכאוב את האובדנים אלא לשים מאחור את הכאב ולהסתכל בתקווה אל העתיד אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת אולי לא ניסיתי הכל, לפעמים, ואני מנסה להסביר לעצמי, ניסית הכל..

היא עוד לא נולדה, היא עדיין בבטן, אי שם בארץ רחוקה, עדיין לא בשלה להיות באויר העולם, וכבר כמה שבועות שאני ממש מנסה להתאהב בה. יש לי כמה צילומי אולטרסאונד מרגשים והמון מחשבות, רחם ריק והרבה דאגות. כדי ליצר חלב צריך להתאהב ואני מנסה להבין איך מתאהבים במה שעוד לא כאן, איך מסכנים את הלב שלך שיעמוד בעוד משבר, כמה מפחיד לאהוב אותה לפני שהגיעה אלינו לכאן, תפסה לי אצבע ואפשרה לי לחבק אותה אליי, להריח אותה אפילו לשנייה. כמה קשה להתאהב כשהיא לא נוכחת, כשלא מרגישים מתי היא בועטת, את השיהוקים שלה, את המשקל שלה או כמה גדלה, בלי דרך ללטף אותה, לשים לה מוזיקה או להעביר יד מלטפת עם ברכת לילה טוב לפני השינה. אין לה אפילו שם חיבה, שם בטן חמוד כזה שנפחד שידבק אליה כשתגדל, שם כזה שנגזר מהחלקים הכי עמוקים של הלב. יש לה חלק מהלב שלנו, זה בטוח, אבל היא לא איתנו עדיין וזה כל כך מוזר להפקיד משהו כל כך חשוב לך בידי מישהו שאתה לא מכיר לעומק, מישהו שאפילו לא ישבת איתו לארוחת צהריים, בארץ אחרת, מליון קילומטרים מכאן. מחכה לעדכון, כמה היא עוד גדלה, לא נרדמת, חושבת עליה, העוברית שלנו ועל הפונדקאית וכמה הייתי רוצה

בנתיים אנחנו מחכים, מחכים שהזמן יעבור, הוא בשלו, בוחר לעבור אחרת, כל יום בהריון הזה מרגיש לי כמו נצח, אני מרגישה אותו על בשרי, צורב לי את קיומו, גם כשאני עסוקה, מלאה במשימות ותוכניות הוא עדיין שם כמו תקתוק איטי של מחוגים באוזניי, ממחיש לי את קיומו. יום רביעי הוא יום משמח, יום שבו עוברים לשבוע הריון הבא, התאריכים שמורים לי בלב, אני לא זקוקה ללוח שנה או אפליקציה, אני נושמת אותם מידי יום. שבוע 27, כמה חיכיתי להגיע לשבוע הזה ועדיין הוא מרגיש רחוק, מתי נרגיש מחוברים סופית, אולי רק כשהיא תהיה לנו בידים. בנתיים יש 7 פעמים ביום שאני שואבת, עדיין על ריק, מתעטפת בחיתול בד ומנסה לחשוב עליה, וזה לא פשוט, לא החזקתי תינוק כבר כל כך הרבה זמן, כל מה שיש לי הם זכרונות עמומים של הבת שלי. מנסה לדמיין את הרגע שאני אקבל אותה, יודעת שהוא יהיה מעין כמוהו, איך נעבור אותו הפונדקאית ואני, האם היא יודעת כמה אני חושבת עליה, הנה אני סופרת את הימים, מחכה שהם פשוט יעברו, כל כך קשה לחכות ולחכות ולחכות

מתישהו לפני שנים עברה לידי איזה כתבה על הנקה בלי הריון, השם הרשמי הוא השראת הנקה, אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי בגילוי הזה, עוד הרבה לפני שהעזתי לחשוב שאני אהיה אם מיועדת. לפני שחתמנו על מסמכי הפונדקאות הדבר העיקרי שהטריד אותי היה שאני אוכל להניק, אני יודעת, זה מטופש, מה זה כבר לוותר על ההנקה אם כבר את מוותרת על ההריון? להפך, תהני מזה שאת יכולה לתת את הילד למישהו ולהנות מקצת שעות שינה, הרבה ילדים גדלים מצויין עם תחליפים, ועדיין, אני לא יכולה להתכחש לזה שמשהו פנימי אומר לי שאני לא יכולה לוותר על זה. מבחינתי זה החיבור הכי קרוב שיכול להיות, אני רוצה להרגיש אמא שלה, וחלק מזה, מהלהיות כמו כולן, זה להניק. יש לי חווית הנקה מדהימה עם הבת שלי, היתה לי גם חווית הריון מצויינת, , ואני לא רוצה לוותר על הכל, אני כבר נאלצת לוותר על כל כך הרבה אז למה גם על זה, אני לא מסוגלת לוותר על משהו שתלוי בי אז מה זה בעצם, לגרום לגוף ליצר חלב גם כשאין הריון. עבור מי שלא עברה הריון מעולם השראת הנקה עשויה להיות קשה יותר כי השד לא עבר את תהליך ייצור החלב קודם, במקרים כאלו בדרך כלל נוטלים גלולות למניעת הריון כדי

אני נוסעת לי ברכב בשלהי יום קיץ ופתאום הכל צף בי, כל טראומות העבר, כל התקריות שאני כל כך מנסה לשכוח, אלו שנכנסו לי לכל חריץ בנפש כמו חול ים עיקש. אני נזכרת בכל נסיעות החירום שלנו, בכל רגעי הפאניקה, קור חדרי הניתוח, וריד שורף, חלוק פתוח,אדישות, בכי, המתנות מורטות עצבים לאולטרסאונד, מלמולי אחיות שמנסות לנחם, צפצוף המוניטור ומחוגי השעון והכל רודף אותי, כואב לי בגוף כאילו חלו רק עכשיו. העבר האפל הזה רודף אותי. אנחנו מגיעים למכון לסיווג רקמות, משאירים את הדם שלנו שם בכדי שיום אחד הוא ישמש לבדוק את התאימות הגנטית לעוברית שלנו. סוף סוף מגיעים לבית חולים בנסיבות טובות, מבט אל העתיד, אל אחרי הלידה המיוחלת, ועם זאת, העור סומר לי במעבר בין המחלקות, שנים שבהם עברתי בכל כך הרבה מהן, ומכל אחת יש לי זכרון מסוים כמו מקבץ סיפורים קצר שאף אחד לא רוצה לרכוש. אנחנו עכשיו בשבוע 24, כל הודעה על בדיקה עדיין מקפיצה לי את הלב ולא מאפשרת לי לנשום. הכי קשה כרגע להעביר את השבועות  שהרי כל כך הרבה הריונות עברו כבר ונדמה שאנחנו מחכים לה שתבוא כבר נצח,כל יום בהריון הזה ארוך כל כך, מחכים שנתקדם עוד קצת, שנגיע כבר ל

אז איך זה בעצם מרגיש?!? קצת קשה לכמת את זה במילים, זה בליל של תחושות שכל הזמן מתערבב לו בתוך הבטן. זאת התרגשות מטורפת להיות מהצד כשהפלא הזה קורה, זה לדעת שהכל נשמע ומרגיש הזיה אחת גדולה ולנסות להאמין לזה בכל זאת, למרות שכל כך קשה אפילו רק להאמין. זה לקוות לטוב בכל יום, לנסות לבנות מחדש תקווה שאבדה ונשכחה מאחור. זה לוותר, על המון דברים, קודם כל לוותר על השליטה, על אי היכולת שדברים יתבצעו כמו שבדיוק רצית,לנסות כל הזמן לזרום עם מה שיש. לותר על נורמליות, על להיות כמו כולם. לנסות להקשר, גם כשהכל מרגיש נורא רחוק ולא שלך. לנסות לפחות לרפא את טראומות העבר בניסיון להסתכל על העתיד. זה להרגיש שיש סוד פועם בתוכך וכל הזמן לתהות למי ניתן לדעת עליו ומתי. זה להיות פגיעה לשאלות, לתגובות ולאפשרות שבכל רגע משהו יכול לנבור לך בפצעים בלי בכלל להבחין בכך, זה לנסות להיות השומר של עצמך כל הזמן. זה להתמודד עם בורות ודעות קדומות, זה לנסות לפענח כמה מורכב המצב וכל הזמן לנסות להביט לפן האפור של הסטטיסטיקה בעיניים ולקוות שהם לא יבואו שוב לבקר, זה לחלום סיוטים בלילה ולנסות להשתקם מהם בכל בוקר, זה לדאוג לפונדקאית

Successful Surrogacy ספר שכתבה פונדקאית בארה״ב שעשתה מספר לא מבוטל של תהליכי פונדקאות וחולקת מנקודת המבט שלה את הדברים שהיא חושבת שכדאי לדבר עליהם לפני התהליך או קשיים שהיו לה. כיוון שאני עושה פונדקאות חו״ל והתקשורת עם הפונדקאית די מצומצמת לא מצאתי את הספר מועיל במיוחד אבל למי שעושה בארץ זה כנראה יותר רלוונטי The Baby Chase  ספר שהפתיע אותי במיוחד. חשבתי שמדובר ברומן טיפשי אבל הוא ספר שמספר את העלילה של זוג שהביא ילדים בפונדקאות בהודו על רקע כל ההסטוריה של פונדקאות, ההפריה החוץ גופית, התרבות בהודו בכלל ופונדקאות בפרט. עם המון רגישות ותיאורים מדויקים של התחושות Surrogacy Was the Way עשרים סיפורים של נשים אמריקאיות שהדרך היחידה שלהן להביא ילדים היתה באמצעות פונדקאות. מעניין לשמוע את הבעיות השונות והפתרונות שכל זוג מצא. עם זאת, זה ספר אמריקאי שהרגיש לי קצת שטחי ולא נוגע בעובי הקורה בעיני Breastfeeding Without Birthing ספר על הנקה בפונדקאות ואימוץ, עם קצת טיפים על הקשרות לתינוק. בגדול הספר גרם לי לחשוב על איך אני  רואה את ההורות שלי בפונדקאות, עם זאת החיבור של פונדקאות

אנחנו מתייצבים כולנו, אני הוא וגם הקטנה גדולה. אנחנו רוצים לחבר אותה לסיטואציה שתראה מה זאת העיר הזאת, השפה, האוכל והאוירה, שתכיר את הפונדקאית, תבחר איתנו מתנות לילדים שלה שתהיה נוכחת בבדיקה של אחותה. היא כבר גדולה ממש ויכולה להבין את כל זה. מבפנים אנחנו מפחדים, אולי לא יהיה דופק, אולי משהו יהיה לא בסדר והיא איתנו ותצולק לנצח... מצד שני, אנחנו מנסים להתמודד עם החרדה הזאת ולהסתכל על הסטטיסטיקה היבשה, זה שלב יותר בטוח בהריון. מקווים שהיא תפשיר קצת את הקרח בינינו שתתן לנאיביות שלה לחלחל גם אלינו הלילה עובר באיטיות, הבוקר מסרב להגיע, גשם עז שוטף את העיר, מעלה את ההתרגשות שלנו  על גדותיה, לא יכולים לאכול או לנשום, מחכים לרגע, כל בדיקה כזאת מרגישה גורלית כל כך. מגיעים למרפאה והיא עומדת בפתח, הפעם הכל שונה, אנחנו מזהים אותה מיד והיא אותנו ורואים גם עליה את ההתרגשות והיא נותנת לנו חיבוקים נרגשים, כאלו שלא העזתי לחלום עליהם. היא מיד מראה לנו בגאווה איך הבטן שלה גדלה, אני מעבירה עליה ליטוף חטוף, זה כל כך מרגש שאין לי מילים. אנחנו נכנסים למרפאה, שואלים לשלומה ולשלום הילדים והיא הרבה יותר

אנחנו דנים ביננו על הסיטואציה, אם ניצחנו את הקושי ונצליח לקבל את מה שכל כך רצינו, אני מרגישה שכן, שאני גאה בנו שהצלחנו להגיע יחד אל השלב הזה בדרך, זה לא היה פשוט, ההתמודדות שלנו כל כך שונה, מכבש השנים הקשות הותיר על שנינו צלקות וזה לא היה מובן מאליו שנגיע יחד לנקודה הזאת. רק בי מקונן הכשלון, התחושה הקשה שגופי בגד בי, שלא הצלחתי במשימה הכביכול פשוטה הזאת, טבעית ואבולוציונית, זאת שעושים כל בעלי החיים, מיתוש ועד לויתן, בלי להשקיע מאמצים נרחבים. אני מבינה שבעולם הנוכחי, גם שיהיה לי מספיק חסכונות כדי לאפשר לעצמי את התהליך היקר הזה זה סוג של הצלחה, ועדיין, הידיעה שהכשלון הכל כך פרטי הזה שלי כבר יוצא לאור ויהיה לנחלת הכלל. קשה לי כל כך, הייתי רוצה להמשיך לגונן עליו או לפחות לקבל אותו ביותר הבנה. לא אני בחרתי בו, ולא הוא בחר בי. איכשהו הגורל הפגיש ביננו

, באופן מאוד לא ברור, הגענו לשלב הזה שבו צריך להחליט אם עושים מי שפיר, לא חשבנו שנגיע ליום הזה בכלל, ועכשיו כשאנחנו שם, בשבוע 18 אנחנו צריכים לקבל החלטה, איזה בדיקות גנטיות לערוך. מצד אחד, המסע הזה היה כל כך ארוך, וההריון הזה כל כך יקר לנו, ולא רק כספית, הוא הושג בשאריות אחרונות של כוחותינו, שניה לפני שהקושי הטביע אותנו בתוכו כמו חול תובעני בו שוקעים בלי לשים לב. עם זאת, אני כבר לא צעירה, עברנו את גיל 35 ועכשיו מי שפיר הם הבחירה המומלצת ע״י הרופאים, אנחנו כבר יודעים טוב יותר מרק להקשיב לרופאים ואנחנו פה בין הפטיש לסדן צריכים להחליט, האם לסכן את ההריון הזה בהפלה או לסכן את עצמנו והעוברית במחלה גנטית קשה. חשבנו לעשות בדיקת ניפט במקום המי שפיר, אך ממה שקראנו היא בודקת רק תסמונת דאון, והרי אנחנו שנכוונו כל כך בסטטיסיטקות ארורות, משחקים גם כאן משחק סטטיסטי עם עצמנו, מה הסיכויים היותר גרועים מבין השניים? מחלה גנטית או הפלה? והרי זה משחק שאין בו מנצח, לא חשוב מה נבחר לא נוכל להיות רגועים עם ההחלטה. החלטנו ללכת על מי שפיר, עם רופא ישראלי שעשה אלפים כאלו ולקוות לטוב. לשנינו סיוטים בלילה על הפ

אני חייבת להודות שזמן רב ברחתי מהשאלה הזאת, גם כשחתמתי על חוזה הפונדקאות וגם במהלך ההחזרות, זה פשוט היה לי קשה מידי לחשוב שהעובר שלי יקבל משהו ממישהו אחר, שיש כל כך הרבה השפעות שאינן בשליטתי, לא רק שאני נאלצת לא להכיר את הילד שלי כשהוא עוד עובר אני גם צריכה לדעת שיש ממש קשר כלשהו בין הפונדקאית לעובר. קשה מידי לקלוט את זה והנה עכשיו, עם חשיפתי אל העולם, כשעולות שאלות מבחוץ נהיה קשה יותר להתעלם משאלות שנמנעתי מהן ואני מוצאת את עצמי נכנסת אל מבוך שהכחשתי בכל תוקף את קיומו. אז מה בעצם העובר מקבל מהאם הנושאת? חוש הראייה מתפתח כבר עכשיו בשבוע 16, העובר יכול לראות, הוא רואה אור וצל, את המחט של מי השפיר ממנה הוא מנסה לברוח, וזהו, סוג של קופסא שחורה. עם זה אני בסדר.לא מרגיש לי כמו הבדל כל כך גדול  זיהו גם שלעובר חוש מישוש, הוא מסוגל לחוש במגע ואף להגיב שונה למגע שונה, אוקי, בעיה, מצד אחד אין סיכוי בעולם שהוא ירגיש את המגע שלי, קודם כל כי אני בקושי פוגשת את הפונדקאית ושנית כי אין בנינו מערכת יחסים כזאת קרובה, לפחות לא עכשיו. אני חושבת על הליטוף הזה שראיתי אותה מעבירה על הבטן בסקירה המוקדמ

סיפרנו לבת שלי, עקרונית הייתי מחכה עד לחודש תשיעי, אבל המשפחה הקרובה והחברים שידעו על הדרך הארוכה מעורים בכל, ועכשיו עם כל ההתרגשות כולם אומרים חלקי דברים לידה. הכי , גרוע מבחינתנו שהיא תגלה ממישהו אחר ולא מאיתנו, אז החלטנו לספר לה, לא להגיד אולי, לצור מסיכת נאיביות עבורה שמשקפת בבטחון, בקרוב תהיה לך אחות, אפילו שמבפנים אני מתקשה להאמין שזה אכן יכול לקרות, לא יודעת אם אוכל להאמין בזה עד שהיא תהיה לי בידיים. כמו שאנחנו מסתירים ממנה את הסיכוי לתאונת דרכים כשמתחילים נסיעה, כך גם כאן, מתעלמים מהסיכויים שאנחנו כל כך מודעים אליהם ומנסים להשרות בטחון. היא הגיבה יפה ומאוד מתרגשת, חושבת קדימה על איך זה יהיה, מי ילך לישון קודם ואם היא תפריע לה לשחק. חבל שלא מוכרים איזה כדורי אופטימיות, משחת נאיביות וטיפקס כאבים שיאפשרו לי לחזור אחורה אל התמימות שיש לה, שגם אני אוכל לדמיין כמוה את הנוכחות של עוד ילד בבית. לספר לה גורם לצורך לספר לעוד אנשים, לדבר על זה עם המורה ועם חברים שמעולם לא פתחנו איתם את הפינה החשוכה והסודית הזאת שלנו. רק הידיעה שעלי לספר לעוד אנשים מחוץ למעגל הבטוח שלנו מקשה עליי מאוד, כ

נוחתים בטביליסי ואני חשה צורך לצלם, אולי זה סוג של אלבום הריון שבו אני אצטרך לספר לקטנה שאולי תגיע על כל המסע הזה אליה. העיר  קצת אפרורית ומעט קרה, ואנחנו מתרגשים וחוששים יחד. שעתיים אחרי הנחיתה כבר הבדיקה, מקווים שנוכל לנשום אחרי. מחפשים את הקליניקה ומתקשים למצא וכולם לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם, והשעון מתקתק, מפחדים לפספס. מגיעים למסדרון ארוך עם בערך חמש בנות יושבות שם, הקליניקה נראית חדשה ונקייה, כמו רפואה פרטית בארץ , אנחנו מנסים להבין אם הפונדקאית שלנו שם, בדקנו מראש שהיא יודעת שאנחנו מגיעים. אחת הבנות נראית ממורמרת ממש ואני תוהה אם זאת פונדקאית לא מרוצה, אחר כך גילינו שזאת אחותה של הפונדקאית שלנו, אנחנו לא רואים את הפונדקאית שלנו, הרי ראינו רק תמונה אחת שלה ומהבדיקות והמסמכים אני יודעת שהיא עלתה כמה קילוגרמים אבל אין לנו מושג ואנחנו מנחשים שהיא מאחרת. המתורגמנית מגיעה, היא מציגה לנו את הפונדקאית שלנו שישבה שם ולא שמנו לב, היא השתנתה מאוד בפנים, יפתה. אני באה ללחוץ לה את היד וזה פתאום מרגיש לי מוזר, היא הרי קרובה אליי הרבה יותר ממישהי שפגשתי הרגע באופן כלשהו, אני מרגישה שגם

מהיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה פינטזתי על הרגע הזה, חיכיתי וייחלתי לו למרות שרוב הזמן הוא היה נראה מאוד רחוק ובלתי מושג, הטיסה לגיאורגיה, ידעתי שעצם הטיסה יציין את זה שכבר יש הריון, שכבר ניטעה בנו תקווה, , יהיה בשביל מה לסוע. חיכיתי והשתוקקתי לרגע הזה, והנה בו בעת, בשנייה המדוייקת הזאת שאליה כמהתי, אני מבינה כמה לא ידעתי, כמה ראיתי רק את המטרה המקודשת מולי, רק להשיג הריון, כמו סוס שמגבילים את זויות הראייה שלו, להשאר מפוקס על המטרה כי אין עוד אנרגיה לשום דבר אחר מלבד זה. בעודי יושבת לכתוב, אני מוצאת דפים שכתבתי מיומן הריון שהתחלתי ונמשך רק ארבעה דפים, אני שומעת מהדפים האלו את האובדן, את אובדן האמונה, את שבר האופטימיות , אי שם לפני שלוש שנים. תוהה איך זה מתחבר להריון הזה, השונה, מנסה להגיד לעצמי שעכשיו יהיה בסדר, שזה הריון סטנדרטי, שזה ״כמו כולם״, קשה לסגור את הסכר הזה של כל המודעות לדברים הלא טובים שיכולים לקרות. עכשיו זה כבר לא הגוף שלי שנושא את ההריון, הגוף שאכזב אותי כל כך הרבה פעמים. עם כל האמונה הזאת, הדאגה גואה בי וכל מה שאני רוצה שיגידו לי זה שעדיין יש לב פועם, לפני הכל מנסה

כולם מדברים פסח, על יציאה מעבדות לחירות, על חופש ושחרור, אני לא מרגישה שהשתחררתי לחלוטין, לא באמת. אני אי שם על הקו בין העבדות לחירות, יושבת לי שם באמצע מפחדת לבחור בטוב, עדיין מפחדת להתאכזב. מצד אחד, השתחררתי מזריקות, מבדיקות ומביקורי רופא,נקייה מהורמונים, משקרים לבת שלי, ממסיכה מול העולם, השתחררתי מהרבה עצב וכאב, אני אפילו כבר מסוגלת לעבור בסופר פארם ליד המוצרים של התינוקות. מצד שני, אני עדיין בעבדות, עדיין כואב לי לראות נשים הרות, המקרר שלי עדיין מלא בזריקות ההורמונים, כי אני עוד לא יודעת שאני לא חוזרת לשם,עדיין כל לילה כשאני שוכבת לישון אני מרגישה בדמיוני את העוברית הזאת אצלי ברחם, אני עדיין חרדה לראות שעדיין יש דופק, שזה לא חלום. כל בדיקה מביאה איתה את גל החששות שלה. אני נעה בין אופטימיות לסוף טוב לבין חששות כבדים שהכל ימשיך כשורה השבוע הסקירה, אנחנו טסים לגיאורגיה, בפעם הראשונה, יומיים שלמים שלנו ביחד, הנסיעה הזאת מרגשת אותי כל כך, כל כך חיכיתי לעלות על המטוס לשם, לדעת שיש שם הריון שאנחנו רוצים לראות מתפתח, טביליסי מחזיקה לי את התקווה. היא הארץ המובטחת שלי אני מכינה מתנ

דווקא עכשיו, כשאני אמורה להיות הכי שמחה שהשקיפות עברה בשלום, דווקא עכשיו, אני מתבאסת. אני שוקעת בעצמי, מבכה את העובדה שזאת לא אני, שנכשלתי בלשאת הריון. הבת שלי אמרה לי שלה בכלל לא אכפת מכל סיפור הפונדקאות הזה, שהעיקר זה שהיא גדלה בבטן של אמא. היא הנס שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייה בכל התקופה הנוראית  הזאת, היא האור שלנו, ההריון שלה היה מושלם, מכל כך הרבה בחינות, היתה לי בטן מושלמת, קטנה יחסית, נראיתי מעולה מההתחלה ועד הסוף, הרגשתי טוב רוב הזמן, אהבתי כל כך את התחושה שהיא שם, לגונן עליה, הייתי משמיעה לה שירים באוטו, כמו ״בין קירות ביתי״ של עידן רייכל ו״אצלך בעולם״ של מאיר בנאי, הייתי מלטפת אותה כל הזמן, מרגישה אותה משהקת כמו שהיא שיהקה אחרי הלידה, מלטפת לה את הרגליים הקטנות שלה שתמיד היו בצד ימין למעלה של הבטן, ידעתי כבר אז שהיא מפחדת מרעשים חזקים, התחברתי אליה עוד אז כשאכלתי שוקולד ולראשונה הבנתי שאלו בעיטות שאני מרגישה. כולם העירו לי כמה ההריון שלי יפה. הלידה היתה מושלמת גם כן,לא לקחתי אפידורל, היינו אני והוא יחד בכל ציר, הרגשתי חזקה ואמיתית כאילו כל החיים שלנו התכנסו לרגע

אין לתאר את הדאגה שקיננה בי לקראת תוצאות הבדיקה הזאת, השקיפות. יש שאמרו לי שזה רק אולטרסאונד לבדוק סטטיסטיקה של תסמונת דאון. מבחינתי זה הרבה יותר. זה לראות דופק בשבוע 12, אחרי ימים של עלטה לגבי אם שרדנו את השבוע המדובר כותבת הודעה לרופא: זוכר את הזוג ההסטרי עם טראומות משקיפות, נשמח לעדכונים, הוא מעדכן  שהבדיקה בבוקר. שינה טרופה כל הלילה, מתעוררת כל שעה, בשש וחצי אני כבר ערה ותוהה מתי יגיע העדכון וכמה הזמן יכול להתמשך עד הצהריים, מתכרבלת בשמיכה, עם הקפה. צופה בהופעה של הילדה, זה המקסימום ריכוז שאני יכולה להגיע אליו תשע בבוקר מגיעה הודעה, ״העוברית שלכם נראית מצוין״, אני מתקשה להאמין.... עונה לו, בטוח? דופק חזק וגודל מתאים לשבוע, והוא מרגיע שהכל בסדר. גל של בכי שוטף אותי, אני אפילו לא מנסה לעצור אותו. לא יכול להיות. הכל בסדר. אל הרגע הזה לא הגענו מעולם, ועכשיו אנחנו שם, וכל התחושות שלי שמשהו לא תקין בהשתרשות מרגישות ממשיות, זה משהו אצלי בגוף, לא בעוברים. חושבת על כל אלו שאיבדתי, על העובריות שבהם גיליתי שהן בנות רק אחרי שפסק הדופק. זה יהיה מדהים לקבל בת אחרי הבנות האלו שאיבדנו. א

המתח הזה עד לבדיקה סוגר עליי, אני מתעוררת בלילה עם דפיקות לב שמאותתות לי על הקושי הנפשי הזה שאני סוחבת איתי, אני עייפה, ממעטת במטלות איפה שרק אפשר, אין  לי כח לכלום, אני מרגישה שאני כבר ממש על הגחון, סוחבת את עצמי רק בקושי, גוף רצוץ ריק מתוכן שנגרר לאן שהוא חייב. עוד ארבעה ימים הבדיקה, והמתח הזה הורג אותנו, מתקשים למצא מה לעשות עם עצמנו, הייתי שמחה אם יכלתי פשוט לישון את הזמן הזה עד שנקבל את התשובה, עד שנקבל את גזר הדין לחיים או למוות, שוב, מקווה שלא ימחצו לנו את התקוות שלנו, שוב, בלי בכלל לדעת כמה קשה לנו לגדל פירורי אופטימיות יושבים בחדר, כולנו, כל השבורים, אלו שהיו צריכים להגיע למקום הזה שבו אין ברירה וזאת הדרך היחידה להגשים את החלום, ואני מבינה מיד שאף אחד מהם לא חוה על בשרו אובדן, הם זורחים מאופטימיות, יש להם הריון ומבחינתם כבר אפשר להתחיל לעשות תכנונים, הם לא יודעים כלום על הבדיקות, על השלבים בהריון, רק אופטימיים, אין להם מושג על הסיכוים והסיכונים, על הבעיות שיכולות להגיע. נתראה בגיאורגיה הם אומרים לנו ואנחנו לא יכולים שלא להגיב ב״נראה אם בכלל נגיע לשם״. הפגישה הזאת היתה קש

השקיפות בסוף השבוע הקרוב, וככל שעובר הזמן אני יותר דואגת. זאת הבדיקה הכי משמעותית עבורנו, אני יודעת שגם כל האחרות שיבואו אחריה, בתקווה שיגיעו... אבל מאז ההריון של הבת שלי לא הצלחנו לעבור שקיפות. הכי כואב היה באחד ההריונות נראה לי שזאת היתה ההפלה השישית, הרופא שלנו, אחד הידועים בתחום, הבטיח לנו שזהו, עכשיו הכל יהיה בסדר, אתם אצלי ומקבלים קלקסן, פתרתי לכם את הבעיות. ואז הגענו לשקיפות, והלב נדם, אני עוד זוכרת איך אני משלמת למזכירה ולא מצליחה להשתלט על הבכי קורע הלב, והיא ממלמלת אני כל כך מצטערת.... והימים הכואבים של אחר כך, ואשפוז ועוד גרידה ולעשות אותה בחדר ניתוח שמיילדים בו קיסרי, וכל כך הרבה שברון לב, זה היה לפני שלוש שנים, כמה עוד עברנו אחרי. התלבטנו רבות אם לסוע לשקיפות, היה לי ממש קשה לדמיין שקיפות עורפית של עובר שלנו בלי שאני שם, הרי אני אמא מסורה כל כך, אני דואגת לעוברים שלי עוד לפני שהם נוצרו בכלל, לאט לאט הבנתי את הדברים קצת אחרת, הבנתי שבסוף זה עוד אולטרסונד מיני רבים שאני מפספסת, כחלק מהריון שלם שאני לא חווה, ויותר מהכל הבנתי שלסוע לשם ולשבת בחדר המתנה זה משהו שכרגע אני

לאחרונה אני מהרהרת רבות במושגים, במשמעות שלהם ובאופן האינדיבידואלי שכל אחד רואה דברים. מערכת היחסים הזאת שעוד לא קיימת במציאות אבל מרחפת מעליי, אם מיועדת ופונדקאית. מה מתחבא שם. הרבה שאינני יודעת הכל התחיל בזה שנקבעה לנו בדיקת שקיפות עורפית , מלבד ההסטריה והחרדות שתקפו אותנו עקב טראומות העבר שרודפות אותנו, מיד התחילה גם השאלה אם צריך לסוע. אצלי בראש היא כבר קיימת הפונדקאית, אני חושבת גם עליה בתהליך, איך היא מרגישה, אם קשה לה, אם מוזר לה שאנחנו לא מדברים איתה או דווקא נוח לה עם זה. וכך, מתוך השאלה אם לסוע או לא לבדיקה, יצאתי מעט מהארון הנוח שלי והצטרפתי לקבוצת פייסבוק סודית, והתחלתי לקרא, זה מקור ידע סופר חשוב מבחינתי, לשמוע הורים מיועדים אחרים, חלקם כבר אחרי התהליך מייעצים וחולקים מידע. ואז התחלתי להבין, נתחיל בזה שאף אחד לא הגיע לפונדקאות מתוך העדפה, כולם עברו דרך חתחתים כואבת עד ההחלטה הזאת, כל אחד מצולק באופן היחודי שלו, כל אם מיועדת מגיעה למקום הזה עם תחושה קצת שונה כלפי עצמה, כמה היא מרגישה אשמה, כמה היא מאוכזבת וכמה היא מרגישה שהיא עשתה הכל, לכל אחד מאיתנו טראומות אחרות, שבוע

מילדות אני רוקדת, זאת הדרך שלי להשתחרר, להרגע ולפרוק את כל מה שיושב עליי, בשנים האחרונות אני לא יכולה להתחייב לשיעור בשבוע, בין השאר בגלל העבודה אבל הרבה בגלל בעיות הפוריות, לוקחת קלקסן, הורמונים, מרגישה נפוחה, הכל כואב לי, עייפה, מאבדת את עצמי בין כל התרופות האלו... השבוע חזרתי לרקוד, אחרי כמה חודשים טובים. מרגישה את הגוף שלי כואב, לא רגיל לתנועות, התקשח מבפנים כמו מכל האכזבות ממנו ובקושי מצליח לנוע כפעם מגיעה לשיעור, המורה הספציפית שלא ראתה אותי כבר שלוש שנים שואלת לשלומי, ומה שלום הילדים, היא זוכרת שאז לפני שעזבתי סיפרתי לה על הקלקסן, אז זה עוד היה רק הקלקסן, בלי כל שאר ההורמונים, אמרתי לה שזה עוד לא קרה, אין עוד ילדים, אני בתהליך פונדקאות עכשיו. היא עונה לי לפחות את יכולה לרקוד עכשיו, וכל מה שעובר לי בראש זה שהייתי מוכנה לותר על זה כדי לא להצטרך לעבור את התהליך הזה, לא מצליחה עדיין להתרפק על היתרונות של התהליך הזה לגמרי, ואני יודעת שמאז שנעלמתי היא היתה בשמירת הריון חצי שנה, והיה לה קשה נורא לא לרקוד, היום הם חוגגים שנתיים, אני מבינה, כל אחת והטראומות שלה מהתהליך הקשה של הבאת ילד

קיבלנו אתמול עוד תוצאה תקינה של דופק, שברגע הראשון ישר חשבתי שמתקשרים לבשר לי בשורות איוב, והרי אין מה לעשות, אנחנו מורגלים לאכזבות. אני עדיין מתקשה להבין ולעכל, שאי שם במדינה זרה לי, אישה שאינני יודעת עדיין איך הוגים את שמה, סובלת עכשיו מעייפות, בחילות ואולי אף הקאות ואני לא שם כדי לעזור לה, וזה ההריון שלנו, אפילו עוד לא אמרנו לה שלום. אנחנו מלאי תהיות, האם עדיף לבקש עוד אולטרסאונד, כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשקיפות עם דופק...מצד שני, אנחנו אולי קצת היסטרים מתי אמורים בכלל לפגוש את הפונדקאית? האחות אמרה לי שרוב הזוגות נוסעים בסקירה הראשונה, כי אז יש מה לראות, ולי זה היה נשמע מוזר.... יש מה לראות? מבחינתי גם לראות צורת בוטן תקינה ופיקסל מהבהב זה רגע אושר טהור. אח״כ כבר הבנתי, יש פה מעבר לזה, זה בעצם השלב שבו ההורים המיועדים מתחילים להקשר לעובר הזה, להכיר את הפונדקאית הזאת, לקבל את זה שזה ההריון שלהם, כאילו עד אותו הרגע הכל נראה כמו חלום אני יודעת שמהצד נשאלת השאלה למה לא לעשות פונדקאות בארץ, שקלנו את זה, בהתחלה אפילו העדפנו שהכל יהיה כאן ונהיה מעורבים מאוד, אבל אז הסתכלנו קצת לתו

מודה על המצב הנוכחי, בכל רגע ביום אני מודה על זה שיש הריון, על זה שהורידים שלי עושים רק את התפקיד הרגיל שלהם ולא נוגעים בהם, באמת אני יכולה פיזית להרגיש אותם אומרים לי תודה. מקווה שהכל ימשיך תקין, מפחדת לחזור למקום השחור הזה של האכזבות, לבור החשוך של השאיבות, למקום הכל כך כואב הזה. מצד אחד עוד מוקדם בכלל לשמוח, כי כבר הגענו למקום הזה כל כך הרבה פעמים, לאושר, לתקווה ולאופטימיות שעכשיו הכל יהיה בסדר, והמדרון הזה היה כל כך תלול למטה זוכרת את הרגע הזה, אני בשבוע 11, פעם ראשונה שאני מגיעה לשבוע הזה מאז שהתחילו ההפלות, אנחנו בטיול בארצות הברית, יש לי מלא בחילות ואני מניחה שזה סימן טוב ואני מרגישה שסוף סוף הכל טוב, שאולי השמש, המנוחה, ההקשבה לעצמי, היציאה מהשגרה, הלא לראות אף רופא, עשו לי טוב, מי אמר שאנרגיות חיוביות לא עוזרות?  והנה אנחנו עומדים מחובקים מסתכלים על הזיקוקים המדהימים האלה בדיסנילנד, המוסיקה, ההתרגשות באויר, מחובקים, ועוברת בי התחושה שעברנו את זה, יחד את הגיהנום הזה הפרטי שלנו,הרגע הכי אופטימי שהיה לי בחיים, דמעה של אושר, נדירה כזאת מתגלגלת לי על הלחי והאושר לא מצליח למצא

בחוץ סופה, הגשם לא מפסיק להקיש על החלון אבל אצלנו בבית טיפה מתבהר, אפשר קצת לשמוח, יש דופק. אחד וזעיר והכל עדיין קטן ושברירי, תלוי על חוט קטן של תקווה עטוף בהמון חרדה. עד עכשיו בכלל פחדנו לשמוח, כי הרי חדשות טובות לא מגיעות לכאן הרבה, עכשיו קל יותר, לנשום, לצחוק, לרחף. ואולי זה הכל זמני ואולי עוד כאב יתרסק לנו בפנים כואב יותר מבעבר, ,אבל בנתיים אנחנו מחבקים את הרגע הזה, את הכמה רגעים האלו שבהם הכל מואר יותר, את היכולת האמיתית והכל כך פשוטה הזאת לקוות. חיים מבדיקה לבדיקה, מטלפון לטלפון,רק להמשיך לנשום

כבר שנים שאין תינוקות, כבר שבע שנים ליתר דיוק מאז התינוקת המדהימה הזאת שלנו, ואיכשהו הצלחתי לעטוף את העולם שלי בבועה, בבועה מבודדת שמקנה לי הגנה, לא לראות לא לגעת במשהו הכל כך כואב הזה... אני עוד זוכרת אי שם לפני שנים כשמישהי מהעבודה הגיעה עם התינוק לבקר והבכי שלו ממש כאב לי בגוף, סגרתי את הדלת. המרחק הזה הגן עליי, לא לראות , לשמוע או להריח את מה שכל כך קשה לי להשיג, כמו בכל הדיאטות האלו שאומרים לך לא  להכניס אויבים הביתה,כדי שלא יהיה לך מול העיניים את מה שאסור לך לטעום ופתאום יש תינוקות, יום בהיר אחד הן נחתו כאן, מישהו פשוט פוצץ לי את הבועה, בשנייה. אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה, איך אפשר להתכונן לזה בכלל. כל כך מרגש שהן כאן, הן מתוקות כל כך וקטנות וחמודות שאין דברים כאלו. ואני עומדת בפני דילמות שאני מתקשה לקבל עליהן החלטה, להרים, ללטף, להאכיל. האם אני יכולה לעשות את זה בלי שאני אשבר מבפנים? והרגע הזה שנכנסתי לחדר שלהן פשוט הקפיא אותי, הכל כל כך נאיבי ויפה, נעים ומחמם, ואני לא יכולה לשאת את זה פשוט כי אני לא יודעת אם אי פעם ומתי אני אזכה לטעום שוב את הנאיביות הזאת. והמבט הזה על המ

שבוע שעבר, בלילה שלפני קבלת תשובות ההחזרה, חלמתי חלום, חלום פשוט כזה, שאנחנו בבית כולנו ויש כאן גם תינוקת, בת 7 חודשים, חייכנית ומלאת שיער, לרגע עוברת בי המחשבה שהיא בעצם כל הזמן היתה כאן ופשוט לא שמתי לב, וזה נכון, במובנים מסוימים הילד או הילדה הזאת שאנחנו כה מצפים לה כבר נמצאת כאן מזמן, ורק אינספור אכזבות מפרידות ביננו. אבל לקום מחלום כזה, מתחושת החמימות שהוא צופן בחובו, זה כבר קושי אחר, החזרה למציאות שבה הכל כל כך רחוק. הטלפון הגיע, ביטא חיובית, אבל נמוכה. ככה זה אצלנו, אי אפשר ללכת רק על בשורות טובות. תמיד הכל כל כך מורכב, הרי גם הבטאות שלי היו נמוכות ולאן זה הוביל אותנו.... עדיין זה הכל מאוד משמח, לפחות משהו מתקדם לאיזה שהוא כיוון, גם אם זה יגמר רע לפחות נדע מה המצב, אם זה קשור לגוף שלי או לעוברים עצמם. ישר אני מנסה לתכנן את צעדי ההמשך, תרומת ביצית, תרומת זרע? השיחה הזאת גומרת אותי, אין לי כח לעוד שאיבות, עייפתי, והכי אני לא רוצה להגיע לבחירה על הגנטיקה של מי מאיתנו לוותר, רק מתחננת בתוכי לא להגיע לצומת הזאת ולא לחזור אחורה, רק צעדים חוששים וקטנטנים, מפחדים לא לפול.

אז ככה, היתה עוד החזרה כושלת, ואז עוד שאיבה מאכזבת וכשיצאתי ממנה הבנתי שיש כמה  דברים שלקח לי זמן לגלות על שאיבת ביציות... דברים שלא סיפרו לי, לא הרופאים ולא האחיות ולא בנות בשום פורום ולא אף אחד, אולי כי זה נראה ברור מאליו לכולם. הבנתי שהאכזבה מגיעה מתוך הציפייה וכשהציפייה לא תואמת את המציאות זה מתכון בטוח ללהתאכזב, קצת כמו לקבל דף אפור, אם משווים אותו ללבן אז הוא כהה אבל אם נשווה לשחור הוא יראה בהיר, כך גם תוצאת ההפריה לפי הדף שציפיתי לקבל אז מה למדתי, קודם כל שההרדמה קצרה ולא נוראית (אני כבר מתורגלת), עם זאת היא עשויה למעוך אותי לאיזה יום יומיים אחרי. למדתי שזה כיף לי להביא גרביים מצוירות ולהשאר איתן בזמן ההליך כי יש בזה משהו משמח. למדתי שאם מספר הזקיקים נמוך שווה לעשות כבר בלי הרדמה, כואב אבל ההתאוששות הרבה יותר קלה. למדתי שאין טעם לדבר עם האחיות כי גם כשהן נורא מנסות יוצא להן משהו חסר טקט כמו נשמור את הוריד הטוב ללידה. למדתי שהכי נעים לי לפני לשמוע מוסיקה ולהתעלם מהסביבה.  מעבר להכל למדתי על זקיקים וביציות. מסתבר שמספר הזקיקים שרואים לאורך הימים שלפני השאיבה באולטרסאונד