מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

לישראלים תמיד יש מה להגיד, גם אם לא שאלת לדעתם, וגם אם רק רצית שיהיו בשקט. כשהגדולה שלי היתה קטנה כבר כל עובר אורח מצא לנכון לשאול ״מה קורה עם עוד אחד״ כאילו הם קמים בלילה כשהיא בוכה, הם מכניסים אותה לכיסא הבטיחות צורחת או מתמודדים עם כל שגעון חולף. עם הזמן כשהתחילו הקשיים השאלה הזאת היתה שורפת אותי מבפנים, בגדול רציתי שיעזבו אותי, לא ישאלו שאלות, לא יעדכנו אותי שאני לא בסטנדרט וישארו מחוץ לגבולות הגזרה הללו יש לציין שגם במהלך תהליך הפונדקאות קיבלתי לא מעט הערות קשות, מרבית התגובות היו אוהדות אבל נשאלו גם שאלות נוקבות שכנראה לא היו נשאלות אם ההריון היה אצלי. האם אתם באמת רוצים עוד אחד או שזה כבר מכוח האינרציה להמשיך את התהליך? למה שלא תאמצו? ומה בכלל רע לכם להשאר עם ילד אחד. השאלות האלו גרמו לי לפתח עור עבה יותר, לחשוב עם עצמי על תשובות וכן, אני יודעת, הייתי צריכה פשוט לסתום להם את הפה ולא לאפשר להם לחדור, להגיד איזה משפט נוקב שסוגר את הדלת הזאת, אבל ככה אני, רגישה , לא מסוגלת להדוף דברים כואבים שנאמרים לי  עכשיו, כשאני כבר מסתובבת עם תינוקת ביד יש לא מעט שאלות, בהתחלה היו לא מעט