מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

קיבלנו אתמול עוד תוצאה תקינה של דופק, שברגע הראשון ישר חשבתי שמתקשרים לבשר לי בשורות איוב, והרי אין מה לעשות, אנחנו מורגלים לאכזבות. אני עדיין מתקשה להבין ולעכל, שאי שם במדינה זרה לי, אישה שאינני יודעת עדיין איך הוגים את שמה, סובלת עכשיו מעייפות, בחילות ואולי אף הקאות ואני לא שם כדי לעזור לה, וזה ההריון שלנו, אפילו עוד לא אמרנו לה שלום. אנחנו מלאי תהיות, האם עדיף לבקש עוד אולטרסאונד, כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשקיפות עם דופק...מצד שני, אנחנו אולי קצת היסטרים מתי אמורים בכלל לפגוש את הפונדקאית? האחות אמרה לי שרוב הזוגות נוסעים בסקירה הראשונה, כי אז יש מה לראות, ולי זה היה נשמע מוזר.... יש מה לראות? מבחינתי גם לראות צורת בוטן תקינה ופיקסל מהבהב זה רגע אושר טהור. אח״כ כבר הבנתי, יש פה מעבר לזה, זה בעצם השלב שבו ההורים המיועדים מתחילים להקשר לעובר הזה, להכיר את הפונדקאית הזאת, לקבל את זה שזה ההריון שלהם, כאילו עד אותו הרגע הכל נראה כמו חלום אני יודעת שמהצד נשאלת השאלה למה לא לעשות פונדקאות בארץ, שקלנו את זה, בהתחלה אפילו העדפנו שהכל יהיה כאן ונהיה מעורבים מאוד, אבל אז הסתכלנו קצת לתו

מודה על המצב הנוכחי, בכל רגע ביום אני מודה על זה שיש הריון, על זה שהורידים שלי עושים רק את התפקיד הרגיל שלהם ולא נוגעים בהם, באמת אני יכולה פיזית להרגיש אותם אומרים לי תודה. מקווה שהכל ימשיך תקין, מפחדת לחזור למקום השחור הזה של האכזבות, לבור החשוך של השאיבות, למקום הכל כך כואב הזה. מצד אחד עוד מוקדם בכלל לשמוח, כי כבר הגענו למקום הזה כל כך הרבה פעמים, לאושר, לתקווה ולאופטימיות שעכשיו הכל יהיה בסדר, והמדרון הזה היה כל כך תלול למטה זוכרת את הרגע הזה, אני בשבוע 11, פעם ראשונה שאני מגיעה לשבוע הזה מאז שהתחילו ההפלות, אנחנו בטיול בארצות הברית, יש לי מלא בחילות ואני מניחה שזה סימן טוב ואני מרגישה שסוף סוף הכל טוב, שאולי השמש, המנוחה, ההקשבה לעצמי, היציאה מהשגרה, הלא לראות אף רופא, עשו לי טוב, מי אמר שאנרגיות חיוביות לא עוזרות?  והנה אנחנו עומדים מחובקים מסתכלים על הזיקוקים המדהימים האלה בדיסנילנד, המוסיקה, ההתרגשות באויר, מחובקים, ועוברת בי התחושה שעברנו את זה, יחד את הגיהנום הזה הפרטי שלנו,הרגע הכי אופטימי שהיה לי בחיים, דמעה של אושר, נדירה כזאת מתגלגלת לי על הלחי והאושר לא מצליח למצא

בחוץ סופה, הגשם לא מפסיק להקיש על החלון אבל אצלנו בבית טיפה מתבהר, אפשר קצת לשמוח, יש דופק. אחד וזעיר והכל עדיין קטן ושברירי, תלוי על חוט קטן של תקווה עטוף בהמון חרדה. עד עכשיו בכלל פחדנו לשמוח, כי הרי חדשות טובות לא מגיעות לכאן הרבה, עכשיו קל יותר, לנשום, לצחוק, לרחף. ואולי זה הכל זמני ואולי עוד כאב יתרסק לנו בפנים כואב יותר מבעבר, ,אבל בנתיים אנחנו מחבקים את הרגע הזה, את הכמה רגעים האלו שבהם הכל מואר יותר, את היכולת האמיתית והכל כך פשוטה הזאת לקוות. חיים מבדיקה לבדיקה, מטלפון לטלפון,רק להמשיך לנשום

כבר שנים שאין תינוקות, כבר שבע שנים ליתר דיוק מאז התינוקת המדהימה הזאת שלנו, ואיכשהו הצלחתי לעטוף את העולם שלי בבועה, בבועה מבודדת שמקנה לי הגנה, לא לראות לא לגעת במשהו הכל כך כואב הזה... אני עוד זוכרת אי שם לפני שנים כשמישהי מהעבודה הגיעה עם התינוק לבקר והבכי שלו ממש כאב לי בגוף, סגרתי את הדלת. המרחק הזה הגן עליי, לא לראות , לשמוע או להריח את מה שכל כך קשה לי להשיג, כמו בכל הדיאטות האלו שאומרים לך לא  להכניס אויבים הביתה,כדי שלא יהיה לך מול העיניים את מה שאסור לך לטעום ופתאום יש תינוקות, יום בהיר אחד הן נחתו כאן, מישהו פשוט פוצץ לי את הבועה, בשנייה. אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה, איך אפשר להתכונן לזה בכלל. כל כך מרגש שהן כאן, הן מתוקות כל כך וקטנות וחמודות שאין דברים כאלו. ואני עומדת בפני דילמות שאני מתקשה לקבל עליהן החלטה, להרים, ללטף, להאכיל. האם אני יכולה לעשות את זה בלי שאני אשבר מבפנים? והרגע הזה שנכנסתי לחדר שלהן פשוט הקפיא אותי, הכל כל כך נאיבי ויפה, נעים ומחמם, ואני לא יכולה לשאת את זה פשוט כי אני לא יודעת אם אי פעם ומתי אני אזכה לטעום שוב את הנאיביות הזאת. והמבט הזה על המ