מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

דווקא עכשיו, כשאני אמורה להיות הכי שמחה שהשקיפות עברה בשלום, דווקא עכשיו, אני מתבאסת. אני שוקעת בעצמי, מבכה את העובדה שזאת לא אני, שנכשלתי בלשאת הריון. הבת שלי אמרה לי שלה בכלל לא אכפת מכל סיפור הפונדקאות הזה, שהעיקר זה שהיא גדלה בבטן של אמא. היא הנס שלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייה בכל התקופה הנוראית  הזאת, היא האור שלנו, ההריון שלה היה מושלם, מכל כך הרבה בחינות, היתה לי בטן מושלמת, קטנה יחסית, נראיתי מעולה מההתחלה ועד הסוף, הרגשתי טוב רוב הזמן, אהבתי כל כך את התחושה שהיא שם, לגונן עליה, הייתי משמיעה לה שירים באוטו, כמו ״בין קירות ביתי״ של עידן רייכל ו״אצלך בעולם״ של מאיר בנאי, הייתי מלטפת אותה כל הזמן, מרגישה אותה משהקת כמו שהיא שיהקה אחרי הלידה, מלטפת לה את הרגליים הקטנות שלה שתמיד היו בצד ימין למעלה של הבטן, ידעתי כבר אז שהיא מפחדת מרעשים חזקים, התחברתי אליה עוד אז כשאכלתי שוקולד ולראשונה הבנתי שאלו בעיטות שאני מרגישה. כולם העירו לי כמה ההריון שלי יפה. הלידה היתה מושלמת גם כן,לא לקחתי אפידורל, היינו אני והוא יחד בכל ציר, הרגשתי חזקה ואמיתית כאילו כל החיים שלנו התכנסו לרגע

אין לתאר את הדאגה שקיננה בי לקראת תוצאות הבדיקה הזאת, השקיפות. יש שאמרו לי שזה רק אולטרסאונד לבדוק סטטיסטיקה של תסמונת דאון. מבחינתי זה הרבה יותר. זה לראות דופק בשבוע 12, אחרי ימים של עלטה לגבי אם שרדנו את השבוע המדובר כותבת הודעה לרופא: זוכר את הזוג ההסטרי עם טראומות משקיפות, נשמח לעדכונים, הוא מעדכן  שהבדיקה בבוקר. שינה טרופה כל הלילה, מתעוררת כל שעה, בשש וחצי אני כבר ערה ותוהה מתי יגיע העדכון וכמה הזמן יכול להתמשך עד הצהריים, מתכרבלת בשמיכה, עם הקפה. צופה בהופעה של הילדה, זה המקסימום ריכוז שאני יכולה להגיע אליו תשע בבוקר מגיעה הודעה, ״העוברית שלכם נראית מצוין״, אני מתקשה להאמין.... עונה לו, בטוח? דופק חזק וגודל מתאים לשבוע, והוא מרגיע שהכל בסדר. גל של בכי שוטף אותי, אני אפילו לא מנסה לעצור אותו. לא יכול להיות. הכל בסדר. אל הרגע הזה לא הגענו מעולם, ועכשיו אנחנו שם, וכל התחושות שלי שמשהו לא תקין בהשתרשות מרגישות ממשיות, זה משהו אצלי בגוף, לא בעוברים. חושבת על כל אלו שאיבדתי, על העובריות שבהם גיליתי שהן בנות רק אחרי שפסק הדופק. זה יהיה מדהים לקבל בת אחרי הבנות האלו שאיבדנו. א

המתח הזה עד לבדיקה סוגר עליי, אני מתעוררת בלילה עם דפיקות לב שמאותתות לי על הקושי הנפשי הזה שאני סוחבת איתי, אני עייפה, ממעטת במטלות איפה שרק אפשר, אין  לי כח לכלום, אני מרגישה שאני כבר ממש על הגחון, סוחבת את עצמי רק בקושי, גוף רצוץ ריק מתוכן שנגרר לאן שהוא חייב. עוד ארבעה ימים הבדיקה, והמתח הזה הורג אותנו, מתקשים למצא מה לעשות עם עצמנו, הייתי שמחה אם יכלתי פשוט לישון את הזמן הזה עד שנקבל את התשובה, עד שנקבל את גזר הדין לחיים או למוות, שוב, מקווה שלא ימחצו לנו את התקוות שלנו, שוב, בלי בכלל לדעת כמה קשה לנו לגדל פירורי אופטימיות יושבים בחדר, כולנו, כל השבורים, אלו שהיו צריכים להגיע למקום הזה שבו אין ברירה וזאת הדרך היחידה להגשים את החלום, ואני מבינה מיד שאף אחד מהם לא חוה על בשרו אובדן, הם זורחים מאופטימיות, יש להם הריון ומבחינתם כבר אפשר להתחיל לעשות תכנונים, הם לא יודעים כלום על הבדיקות, על השלבים בהריון, רק אופטימיים, אין להם מושג על הסיכוים והסיכונים, על הבעיות שיכולות להגיע. נתראה בגיאורגיה הם אומרים לנו ואנחנו לא יכולים שלא להגיב ב״נראה אם בכלל נגיע לשם״. הפגישה הזאת היתה קש

השקיפות בסוף השבוע הקרוב, וככל שעובר הזמן אני יותר דואגת. זאת הבדיקה הכי משמעותית עבורנו, אני יודעת שגם כל האחרות שיבואו אחריה, בתקווה שיגיעו... אבל מאז ההריון של הבת שלי לא הצלחנו לעבור שקיפות. הכי כואב היה באחד ההריונות נראה לי שזאת היתה ההפלה השישית, הרופא שלנו, אחד הידועים בתחום, הבטיח לנו שזהו, עכשיו הכל יהיה בסדר, אתם אצלי ומקבלים קלקסן, פתרתי לכם את הבעיות. ואז הגענו לשקיפות, והלב נדם, אני עוד זוכרת איך אני משלמת למזכירה ולא מצליחה להשתלט על הבכי קורע הלב, והיא ממלמלת אני כל כך מצטערת.... והימים הכואבים של אחר כך, ואשפוז ועוד גרידה ולעשות אותה בחדר ניתוח שמיילדים בו קיסרי, וכל כך הרבה שברון לב, זה היה לפני שלוש שנים, כמה עוד עברנו אחרי. התלבטנו רבות אם לסוע לשקיפות, היה לי ממש קשה לדמיין שקיפות עורפית של עובר שלנו בלי שאני שם, הרי אני אמא מסורה כל כך, אני דואגת לעוברים שלי עוד לפני שהם נוצרו בכלל, לאט לאט הבנתי את הדברים קצת אחרת, הבנתי שבסוף זה עוד אולטרסונד מיני רבים שאני מפספסת, כחלק מהריון שלם שאני לא חווה, ויותר מהכל הבנתי שלסוע לשם ולשבת בחדר המתנה זה משהו שכרגע אני

לאחרונה אני מהרהרת רבות במושגים, במשמעות שלהם ובאופן האינדיבידואלי שכל אחד רואה דברים. מערכת היחסים הזאת שעוד לא קיימת במציאות אבל מרחפת מעליי, אם מיועדת ופונדקאית. מה מתחבא שם. הרבה שאינני יודעת הכל התחיל בזה שנקבעה לנו בדיקת שקיפות עורפית , מלבד ההסטריה והחרדות שתקפו אותנו עקב טראומות העבר שרודפות אותנו, מיד התחילה גם השאלה אם צריך לסוע. אצלי בראש היא כבר קיימת הפונדקאית, אני חושבת גם עליה בתהליך, איך היא מרגישה, אם קשה לה, אם מוזר לה שאנחנו לא מדברים איתה או דווקא נוח לה עם זה. וכך, מתוך השאלה אם לסוע או לא לבדיקה, יצאתי מעט מהארון הנוח שלי והצטרפתי לקבוצת פייסבוק סודית, והתחלתי לקרא, זה מקור ידע סופר חשוב מבחינתי, לשמוע הורים מיועדים אחרים, חלקם כבר אחרי התהליך מייעצים וחולקים מידע. ואז התחלתי להבין, נתחיל בזה שאף אחד לא הגיע לפונדקאות מתוך העדפה, כולם עברו דרך חתחתים כואבת עד ההחלטה הזאת, כל אחד מצולק באופן היחודי שלו, כל אם מיועדת מגיעה למקום הזה עם תחושה קצת שונה כלפי עצמה, כמה היא מרגישה אשמה, כמה היא מאוכזבת וכמה היא מרגישה שהיא עשתה הכל, לכל אחד מאיתנו טראומות אחרות, שבוע

מילדות אני רוקדת, זאת הדרך שלי להשתחרר, להרגע ולפרוק את כל מה שיושב עליי, בשנים האחרונות אני לא יכולה להתחייב לשיעור בשבוע, בין השאר בגלל העבודה אבל הרבה בגלל בעיות הפוריות, לוקחת קלקסן, הורמונים, מרגישה נפוחה, הכל כואב לי, עייפה, מאבדת את עצמי בין כל התרופות האלו... השבוע חזרתי לרקוד, אחרי כמה חודשים טובים. מרגישה את הגוף שלי כואב, לא רגיל לתנועות, התקשח מבפנים כמו מכל האכזבות ממנו ובקושי מצליח לנוע כפעם מגיעה לשיעור, המורה הספציפית שלא ראתה אותי כבר שלוש שנים שואלת לשלומי, ומה שלום הילדים, היא זוכרת שאז לפני שעזבתי סיפרתי לה על הקלקסן, אז זה עוד היה רק הקלקסן, בלי כל שאר ההורמונים, אמרתי לה שזה עוד לא קרה, אין עוד ילדים, אני בתהליך פונדקאות עכשיו. היא עונה לי לפחות את יכולה לרקוד עכשיו, וכל מה שעובר לי בראש זה שהייתי מוכנה לותר על זה כדי לא להצטרך לעבור את התהליך הזה, לא מצליחה עדיין להתרפק על היתרונות של התהליך הזה לגמרי, ואני יודעת שמאז שנעלמתי היא היתה בשמירת הריון חצי שנה, והיה לה קשה נורא לא לרקוד, היום הם חוגגים שנתיים, אני מבינה, כל אחת והטראומות שלה מהתהליך הקשה של הבאת ילד