אלרגיה לאופטימיות

המתח הזה עד לבדיקה סוגר עליי, אני מתעוררת בלילה עם דפיקות לב שמאותתות לי על הקושי הנפשי הזה שאני סוחבת איתי, אני עייפה, ממעטת במטלות איפה שרק אפשר, אין  לי כח לכלום, אני מרגישה שאני כבר ממש על הגחון, סוחבת את עצמי רק בקושי, גוף רצוץ ריק מתוכן שנגרר לאן שהוא חייב. עוד ארבעה ימים הבדיקה, והמתח הזה הורג אותנו, מתקשים למצא מה לעשות עם עצמנו, הייתי שמחה אם יכלתי פשוט לישון את הזמן הזה עד שנקבל את התשובה, עד שנקבל את גזר הדין לחיים או למוות, שוב, מקווה שלא ימחצו לנו את התקוות שלנו, שוב, בלי בכלל לדעת כמה קשה לנו לגדל פירורי אופטימיות

יושבים בחדר, כולנו, כל השבורים, אלו שהיו צריכים להגיע למקום הזה שבו אין ברירה וזאת הדרך היחידה להגשים את החלום, ואני מבינה מיד שאף אחד מהם לא חוה על בשרו אובדן, הם זורחים מאופטימיות, יש להם הריון ומבחינתם כבר אפשר להתחיל לעשות תכנונים, הם לא יודעים כלום על הבדיקות, על השלבים בהריון, רק אופטימיים, אין להם מושג על הסיכוים והסיכונים, על הבעיות שיכולות להגיע. נתראה בגיאורגיה הם אומרים לנו ואנחנו לא יכולים שלא להגיב ב״נראה אם בכלל נגיע לשם״. הפגישה הזאת היתה קשה לי מאוד, לדבר על המשך מעקב ההריון ועל תאריכי הבדיקות, כל מה שאני יכולה לראות מולי הוא רק לעבור את הבדיקה הקרובה עם דופק, זהו. תנו לי רק לצאת מהשליש הראשון , השבועות הארורים האלו. אז נדבר על העתיד, אני כבר מנוסה אני יודעת כמה יכאבו לי התאריכים האלו אם הכל ישתבש, אני מעדיפה לא לשמוע, אבל אין לי ברירה, ואני קופאת, מכונסת בעצמי, קרבי מתהפכת בתוכי ואני רק רוצה להמלט מהסיטואציה הזאת. הרופא מסביר שבבדיקה בשבת הוא יכול כבר לדעת את מין העובר, עולות לי דמעות, תספר לי רק אחרי שיש דופק, אני מעדיפה לא לדעת אחרת, כבר קיבלתי עדכוני גנטיקה של עוברים שנדמו, כולן היו בנות, באמת שלא אכפת לי מה המין, אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר

יוצאת מהפגישה, עוברת בבית החולים וחושבת כמה אלרגיות פיתחתי לעצמי בתקופה הזאת, לאופטימיות, לריח השקרי הזה ששמים בבית חולים, כאילו לא קורים שם כל הדברים הנוראיים האלה, למחטים, לתינוקות, לבתי מרקחת, לאנשים חטטניים שמכאיבים לי, לכל סיפורי ההצלחות של אחרות שתמיד נגמרו בסוף טוב, לחדרי ניתוח, לאחיות שמנסות יותר מידי. תוהה אם אי פעם אצליח להשתקם מהאלרגיה הזאת אולי יש איזה תרופה סודית