מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

מהרגע שהיא נולדה התחלנו לחשוב אם נעשה את המסע הזה שוב. לומר את האמת אני די רציתי שקט, רציתי להנות ממה שיש לי, להפסיק לרדוף אחרי הישגים, שיהיה מספיק חלב, להצליח להביא אותה, להתמודד עם הכל יחד. רציתי זמן פשוט להיות, לחיותף לגדל אותה, להחלים, לאחות את הלב שלי ולסגור את הפצעים הפתוחים שנשארו לי ולנו, היא התרופה הכי טובה שיכולתי לבקש לנו, היא מאירה את הבית עם החיוך והצחוק שלה, כמו שלא יכולתי אפילו לדמיין אני כבר בת 38, לפני שנתיים כבר השאיבת בייציות שלי היתה לא מזהירה , אני לא יכולה לחכות הרבה, למרות שהייתי שמחה לתת לה עוד זמן להיות קטנה. אבל אם רוצים עוד ילד, צריך להתחיל להתכוונן לזה. שיחקנו במחשבה הזאת זמן רב, כל פעם שהיתה חולה, או יצאו שיניים או היינו עייפים דחינו את זה קצת יותר... עם זאת חתימה על עוד חוזה פונדקאות היה על הפרק אני מודה, הושפעתי מהסביבה, חשבתי אולי, עכשיו אחרי הפונדקאות יקרה איזה נס, איזה הריון ספונטני שפשוט יחזיק מעמד בלי מאמץ, כזה רגיל כמו של כולם. כולם מספרים על ניסים, על זה שפתאום כששחררת הכל יסתדר, ושקלתי את זה באמת, לנסות שוב על הגוף שלי, להמנע מאוד הוצאת כספי

רוב הזמן את חיה בשגרה שלך, במטלות הבית, בעבודה, בפקקים, כלים, פגישה, כמו כל אמא, מתגעגעת לילדים שלה, קמה בלילה, מחבקת ועייפה. נוטה לשכוח, או יותר נכון מאוד מנסה להדחיק את השגרה הישנה, הקשיים, רופאים, בדיקות מעבדה, אכזבות ובכי. ויש ימים שזה מכה בך, שוטף כמו גל צונאמי ענק, מזכיר לך את הזמן הישן הלא רחוק הזה, שהיה כאן לא מזמן, את האחות מהמעבדה, את בדיקות הדם והטפסים, הכאבים, היאוש והמחטים. ביקור משמח בבית חולים צורב לך עמוק בפנים, מזכיר לך שיש פצעים שאף פעם לא באמת מגלידים, רופאים, בכי תינוקות, מחלקת יולדות וכל הריחות. מזכירים לך שזכית לילדה אבל לא זכית ללדת, שאצלך הכל עבד אחרת, שכל מה שברור מאליו וטבעי לאחרים התנהל כל כך שונה ממה שכולם מכירים כשהתקשורת מתערבת אז בכלל הכל גועש, שוכחים קצת חמלה ואיך לפתוח את הלב. כל כך קל להעביר ביקורת, כשלא נמצאים באותו המקום, בלי להבין את הקשיים שיש לאם מיועדת, כל מה שהיא צריכה כדי לגעת בקצהו של חלום. איך אף אחת לא היתה מאחלת לאויביה לעבור את הדרך הזאת והיתה מעדיפה לעשות הכל כדי להמנע מכל זאת. איך בקלות אפשר להשוות את ״סיפורה של שפחה״ לפונדקאות, כאילו

 מאז הפוסט על ה שראת הנקה  לא חזרתי לעדכן, אני חושבת שזה היה מכיוון שהדבר כולו הרגיש כתהליך מתמשך, מלא ירידות ועליות, נצחונות קטנים שקשה לכמת ואתגרים יומיומיים שקשה לצלוח  ובכן, אני מכריזה על הנושא כהצלחה מטורפת. הצלחתי מעל ומעבר למה שציפיתי, בחלומות הכי פרועים שלי, עם זאת זה היה אחד הדברים הכי קשים שאי פעם עשיתי, פשוטו כמשמעו, להכות על סלע ולצפות שיצאו מים, או במקרה הזה חלב אני מאוד מאמינה בחשיבות התהליך ובחיבור שהוא תורם בין האם ליילוד שנותן חיבור פיזי ממשי  אחרי הנתק שחווים בהריון. מבינה את משמעות חלב האם עבור התינוק ועם זאת, אני חושבת שכדאי לדעת לקראת מה הולכים, להתכונן לאתגר נפשית, לדעת מה המלכודות הרגשיות שאורבות בדרך ולהשכיל להתמודד איתם האתגר המרכזי שלי היה שלא יכולתי לקחת שום תרופות (גלולות למניעת הריון ומוטיליום) מסיבות בריאותיות, רק תוספי תזונה, ולכן הפרוטוקול הידוע של  ניומן גולדפרב  לא חל עליי... והוא המוכר יותר בעולם הרפואה. למעשה ברגעי ייאוש לא הצלחתי למצא מישהי שעשתה התהליך כמוני והצליחה. נטילת הגלולות למניעת הריון באות לעודד בגוף תחושת הריון שלאחריו מתחילים לשאו

לישראלים תמיד יש מה להגיד, גם אם לא שאלת לדעתם, וגם אם רק רצית שיהיו בשקט. כשהגדולה שלי היתה קטנה כבר כל עובר אורח מצא לנכון לשאול ״מה קורה עם עוד אחד״ כאילו הם קמים בלילה כשהיא בוכה, הם מכניסים אותה לכיסא הבטיחות צורחת או מתמודדים עם כל שגעון חולף. עם הזמן כשהתחילו הקשיים השאלה הזאת היתה שורפת אותי מבפנים, בגדול רציתי שיעזבו אותי, לא ישאלו שאלות, לא יעדכנו אותי שאני לא בסטנדרט וישארו מחוץ לגבולות הגזרה הללו יש לציין שגם במהלך תהליך הפונדקאות קיבלתי לא מעט הערות קשות, מרבית התגובות היו אוהדות אבל נשאלו גם שאלות נוקבות שכנראה לא היו נשאלות אם ההריון היה אצלי. האם אתם באמת רוצים עוד אחד או שזה כבר מכוח האינרציה להמשיך את התהליך? למה שלא תאמצו? ומה בכלל רע לכם להשאר עם ילד אחד. השאלות האלו גרמו לי לפתח עור עבה יותר, לחשוב עם עצמי על תשובות וכן, אני יודעת, הייתי צריכה פשוט לסתום להם את הפה ולא לאפשר להם לחדור, להגיד איזה משפט נוקב שסוגר את הדלת הזאת, אבל ככה אני, רגישה , לא מסוגלת להדוף דברים כואבים שנאמרים לי  עכשיו, כשאני כבר מסתובבת עם תינוקת ביד יש לא מעט שאלות, בהתחלה היו לא מעט

אני יודעת זאת לא ממש חופשה, יותר כמו עבדות, אין לך שניה שקטה לקפה, בקושי פיפי, סלט זה כבר השקעה מטורפת. אני כבר ממש מחכה לחזור לעבודה, להתלבש, לצאת מהבית, קצת זמן , לעצמי, סוג של, לחזור לעצמי, להתעניין, לקרא, להתפתח, ללמוד עם זאת, אני מתרפקת על הימים האחרונים, על העובדה שאני יכולה להיות את מלוא הזמן שלי עם המשפחה שלי, לשים שירים נעימים בזמן המקלחות ולהנות מהרגעים הקטנים האלה איתם. כשאני יכולה להיות רק איתם, בלי עוד טרדות, בלי למהר לאיזה פגישה, בלי להיות עם מחשבות על מה לא הספקתי (פרט לכלים והכביסה) להיות כולי במקום אחד שנים שחיכיתי לחופשת לידה הזאת, היא בוששה להגיע, כמה פנטזיות וציפיות מתגבשות להם כשיש כל כך הרבה זמן , בפועל הכל היה שונה, והיו גם קשיים לצד ימים יפים וכייפים. פתאום זה לא נראה הגיוני, אני חוזרת לעבודה, ויש לי תינוקת קטנה שמחכה לי בבית, מעניין מתי היא פשוט רק תהיה שם כמו כל ילד שמחכה לאמא שלו ולא כמו הנס הגדול שהיא כבר מתגעגעת אליכם משפחה אהובה שלי

לפני שנכנסתי לתהליך, לא רק שלא ידעתי אם הוא יסתיים בעוד ילד, לא ידעתי איך יהיה היום שאחרי, ההקשרות לילד, חופשת לידה, אמירות של אנשים, להביא ילד לעולם בלי לעבור את ההריון עצמו ובכן, הבשורות הטובות הן שהתחושה הכללית זהה, גם אם יש מעטה קסמים על הילד, גם אם אחרי כמה חודשים זה עדיין לא נראה הגיוני שהוא באמת פה, וגם אם כל יום אנחנו מודים על המזל הטוב שנפל בחלקנו לאפשר לעצמנו מימון של כזה תהליך וגם הצלחה שלו, עדיין עם הכל את מרגישה כמו כל אמא ב״חופשת״ לידה. עם השעמום והבדידות, עם הכביסות, הבלאגן והעייפות, עם הגעגועים גם לעולם האמיתי ולזמן הפנוי שלך. זה נשמע קצת סותר אבל זה לא, כי בסוף זה מה שכולן מרגישות, גם אמהות ״רגילות״ והעובדה שהילד הגיע אחרי מאבקים קשים לא גורמת להרגיש אחרת משאר האמהות, היא רק גורמת לך להרגיש יותר אשמה על זה שאת גם  רוצה לחזור לחיי המבוגרים, כי איך אפשר בכלל להפרד מהדבר המתוק הזה, מהעיניים הגדולות והצוחקות האלו שכל כך חיכית להם לגבי שאר האספקטים, גם אפשר להרגיע, נקשרים לילד, גם אם לא בחמש דקות הראשונות שהוא  בעולם... כי חצי מהזמן את עסוקה בלצבוט את עצמך ולראות שא