רגעים בהם הכל שורף

רוב הזמן את חיה בשגרה שלך, במטלות הבית, בעבודה, בפקקים, כלים, פגישה, כמו כל אמא, מתגעגעת לילדים שלה, קמה בלילה, מחבקת ועייפה. נוטה לשכוח, או יותר נכון מאוד מנסה להדחיק את השגרה הישנה, הקשיים, רופאים, בדיקות מעבדה, אכזבות ובכי. ויש ימים שזה מכה בך, שוטף כמו גל צונאמי ענק, מזכיר לך את הזמן הישן הלא רחוק הזה, שהיה כאן לא מזמן, את האחות מהמעבדה, את בדיקות הדם והטפסים, הכאבים, היאוש והמחטים. ביקור משמח בבית חולים צורב לך עמוק בפנים, מזכיר לך שיש פצעים שאף פעם לא באמת מגלידים, רופאים, בכי תינוקות, מחלקת יולדות וכל הריחות. מזכירים לך שזכית לילדה אבל לא זכית ללדת, שאצלך הכל עבד אחרת, שכל מה שברור מאליו וטבעי לאחרים התנהל כל כך שונה ממה שכולם מכירים
כשהתקשורת מתערבת אז בכלל הכל גועש, שוכחים קצת חמלה ואיך לפתוח את הלב. כל כך קל להעביר ביקורת, כשלא נמצאים באותו המקום, בלי להבין את הקשיים שיש לאם מיועדת, כל מה שהיא צריכה כדי לגעת בקצהו של חלום. איך אף אחת לא היתה מאחלת לאויביה לעבור את הדרך הזאת והיתה מעדיפה לעשות הכל כדי להמנע מכל זאת. איך בקלות אפשר להשוות את ״סיפורה של שפחה״ לפונדקאות, כאילו כולם כל כך קרים, כאילו אילצנו מישהו להיות פונדקאית, כאילו לוקחים את זה כברור מאליו, כאילו זה לא העובר שלך שגדל אצלה, כאילו לא ברור לנו המקום שלה, שרק בזכותה נכנס אור למשפחה, שהיא יכולה להביא חיים, שהיא לא זאת שנושאת פגמים. לו רק יכולתי אני להיות פונדקאית, להיות בצד שנותן ולא בצד שצריך

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ספרים על פונדקאות

יציאת מצרים הפרטית שלנו

השראת הנקה פעם שניה!