מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אני יודעת זאת לא ממש חופשה, יותר כמו עבדות, אין לך שניה שקטה לקפה, בקושי פיפי, סלט זה כבר השקעה מטורפת. אני כבר ממש מחכה לחזור לעבודה, להתלבש, לצאת מהבית, קצת זמן , לעצמי, סוג של, לחזור לעצמי, להתעניין, לקרא, להתפתח, ללמוד עם זאת, אני מתרפקת על הימים האחרונים, על העובדה שאני יכולה להיות את מלוא הזמן שלי עם המשפחה שלי, לשים שירים נעימים בזמן המקלחות ולהנות מהרגעים הקטנים האלה איתם. כשאני יכולה להיות רק איתם, בלי עוד טרדות, בלי למהר לאיזה פגישה, בלי להיות עם מחשבות על מה לא הספקתי (פרט לכלים והכביסה) להיות כולי במקום אחד שנים שחיכיתי לחופשת לידה הזאת, היא בוששה להגיע, כמה פנטזיות וציפיות מתגבשות להם כשיש כל כך הרבה זמן , בפועל הכל היה שונה, והיו גם קשיים לצד ימים יפים וכייפים. פתאום זה לא נראה הגיוני, אני חוזרת לעבודה, ויש לי תינוקת קטנה שמחכה לי בבית, מעניין מתי היא פשוט רק תהיה שם כמו כל ילד שמחכה לאמא שלו ולא כמו הנס הגדול שהיא כבר מתגעגעת אליכם משפחה אהובה שלי

לפני שנכנסתי לתהליך, לא רק שלא ידעתי אם הוא יסתיים בעוד ילד, לא ידעתי איך יהיה היום שאחרי, ההקשרות לילד, חופשת לידה, אמירות של אנשים, להביא ילד לעולם בלי לעבור את ההריון עצמו ובכן, הבשורות הטובות הן שהתחושה הכללית זהה, גם אם יש מעטה קסמים על הילד, גם אם אחרי כמה חודשים זה עדיין לא נראה הגיוני שהוא באמת פה, וגם אם כל יום אנחנו מודים על המזל הטוב שנפל בחלקנו לאפשר לעצמנו מימון של כזה תהליך וגם הצלחה שלו, עדיין עם הכל את מרגישה כמו כל אמא ב״חופשת״ לידה. עם השעמום והבדידות, עם הכביסות, הבלאגן והעייפות, עם הגעגועים גם לעולם האמיתי ולזמן הפנוי שלך. זה נשמע קצת סותר אבל זה לא, כי בסוף זה מה שכולן מרגישות, גם אמהות ״רגילות״ והעובדה שהילד הגיע אחרי מאבקים קשים לא גורמת להרגיש אחרת משאר האמהות, היא רק גורמת לך להרגיש יותר אשמה על זה שאת גם  רוצה לחזור לחיי המבוגרים, כי איך אפשר בכלל להפרד מהדבר המתוק הזה, מהעיניים הגדולות והצוחקות האלו שכל כך חיכית להם לגבי שאר האספקטים, גם אפשר להרגיע, נקשרים לילד, גם אם לא בחמש דקות הראשונות שהוא  בעולם... כי חצי מהזמן את עסוקה בלצבוט את עצמך ולראות שא