מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

שקיפות עורפית, ללא ספק הבדיקה הכי מלחיצה עבורנו, איך לומר את זה... אין לנו את הזכרונות הכי טובים ממנה. לא צלחנו אותה כל כך הרבה פעמים, למעשה רק פעמיים, שתי הילדות המהממות שלנו. אנחנו סופרים ימים לבדיקה, בקושי נושמים מיום ליום. באותו הבוקר קמים ולא עושים תוכניות, אין לדעת לאן תנשוב הרוח ואם התוצאות לא יהיו טובות, אנחנו יודעים כבר שלא נהיה במצב רוח לכלום. כל צלצול בטלפון מקפיץ אותנו. אנחנו על הקצה מקבלים הודעה, היא לא הגיעה לבדיקה, אמא שלה חולה, היא לא בטביליסי שוק. איך אמורים להגיב לזה?!? וההודעה הזאת היא בעיניי תמצית ההוייה של הורים מיועדים. אנחנו לא יודעים מי היא, מעולם לא נפגשנו, יש לנו 2 תמונות שלה וקצת נתונים. מצד אחד, ברור שאני מקווה שהכל בסדר אצלה, שאמא שלה תחלים. מצד שני אני תוהה כמה היא מחויבת לתהליך, הבדיקה הזאת היא בדיקת חובה, רופא ישראלי הגיע לשם כדי לבדוק אותה, היה לי כל כך חשוב לדעת שהכל בסדר, אין מה לעשות, אני סומכת יותר על הרופאים הישראליים. והיא לא הגיעה. איך אפשר לדעת אם היא לוקחת את כל ההריון הזה ברצינות, לוקחת את הויטמינים, לא מעשנת או עושה סמים. ואין לי מושג... יש

שבוע 10, מרגיש כמו נצח וזאת רק ההתחלה. טלפון מהרופאה בשבע וחצי בבוקר, זה בטוח לא חדשות טובות... יש לפונקדאית דימום קל, יש המטומה אני אפילו לא יודעת איך להגיב, משחקת אותה מדחיקה כבר שבועות כשבלב אני בעצם סופרת כל יום שעובר. ההריון הזה הושג בשארית כוחותיי ואין לי מושג אם אני אעשה מאמץ נוסף אם משהו יקרה. כן, כבר עברנו הריון פונדקאות תקין ועדיין בו ברגע הזה אנחנו לא יכולים לגייס אופטימיות הכל מחובר יחד, כשלונות הצלחות, זכרונות של דם, כאב ובכי שוטפים אותי גם בלי שאני מאפשרת להם להכנס, כאילו כל זכרון כזה שיש לי דוקר אותי במחט אחת ויש לי אוסף גדול כזה והם כולם פה נוכחים עכשיו. שבוע 10, תיכף שקיפות, כל כך זוכרת את השבועות הכואבים האלה, שבועות של אובדנים. שבועות שכל האופטימיות בעולם לא הספיקה לנו, שברו אותנו פעם אחרי פעם. זה מגיע כל כך במפתיע, זה נראה כאילו הקושי בפונדקאות הוא כלכלי, לא אכחיש הוא אכן קשה,  ואחריו יש את הקושי של שאיבת בייציות, הורמונים וכל הכיף הזה אבל מה שבאמת קשה בסוף הוא לחכות, חוסר האונים הלא נגמר, להתפלל לטוב ולקוות שהפעם יהיה בסדר, לעמוד איתנה לצד הטראומות והאכזבות ולק