מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אני חייבת להודות שזמן רב ברחתי מהשאלה הזאת, גם כשחתמתי על חוזה הפונדקאות וגם במהלך ההחזרות, זה פשוט היה לי קשה מידי לחשוב שהעובר שלי יקבל משהו ממישהו אחר, שיש כל כך הרבה השפעות שאינן בשליטתי, לא רק שאני נאלצת לא להכיר את הילד שלי כשהוא עוד עובר אני גם צריכה לדעת שיש ממש קשר כלשהו בין הפונדקאית לעובר. קשה מידי לקלוט את זה והנה עכשיו, עם חשיפתי אל העולם, כשעולות שאלות מבחוץ נהיה קשה יותר להתעלם משאלות שנמנעתי מהן ואני מוצאת את עצמי נכנסת אל מבוך שהכחשתי בכל תוקף את קיומו. אז מה בעצם העובר מקבל מהאם הנושאת? חוש הראייה מתפתח כבר עכשיו בשבוע 16, העובר יכול לראות, הוא רואה אור וצל, את המחט של מי השפיר ממנה הוא מנסה לברוח, וזהו, סוג של קופסא שחורה. עם זה אני בסדר.לא מרגיש לי כמו הבדל כל כך גדול  זיהו גם שלעובר חוש מישוש, הוא מסוגל לחוש במגע ואף להגיב שונה למגע שונה, אוקי, בעיה, מצד אחד אין סיכוי בעולם שהוא ירגיש את המגע שלי, קודם כל כי אני בקושי פוגשת את הפונדקאית ושנית כי אין בנינו מערכת יחסים כזאת קרובה, לפחות לא עכשיו. אני חושבת על הליטוף הזה שראיתי אותה מעבירה על הבטן בסקירה המוקדמ

סיפרנו לבת שלי, עקרונית הייתי מחכה עד לחודש תשיעי, אבל המשפחה הקרובה והחברים שידעו על הדרך הארוכה מעורים בכל, ועכשיו עם כל ההתרגשות כולם אומרים חלקי דברים לידה. הכי , גרוע מבחינתנו שהיא תגלה ממישהו אחר ולא מאיתנו, אז החלטנו לספר לה, לא להגיד אולי, לצור מסיכת נאיביות עבורה שמשקפת בבטחון, בקרוב תהיה לך אחות, אפילו שמבפנים אני מתקשה להאמין שזה אכן יכול לקרות, לא יודעת אם אוכל להאמין בזה עד שהיא תהיה לי בידיים. כמו שאנחנו מסתירים ממנה את הסיכוי לתאונת דרכים כשמתחילים נסיעה, כך גם כאן, מתעלמים מהסיכויים שאנחנו כל כך מודעים אליהם ומנסים להשרות בטחון. היא הגיבה יפה ומאוד מתרגשת, חושבת קדימה על איך זה יהיה, מי ילך לישון קודם ואם היא תפריע לה לשחק. חבל שלא מוכרים איזה כדורי אופטימיות, משחת נאיביות וטיפקס כאבים שיאפשרו לי לחזור אחורה אל התמימות שיש לה, שגם אני אוכל לדמיין כמוה את הנוכחות של עוד ילד בבית. לספר לה גורם לצורך לספר לעוד אנשים, לדבר על זה עם המורה ועם חברים שמעולם לא פתחנו איתם את הפינה החשוכה והסודית הזאת שלנו. רק הידיעה שעלי לספר לעוד אנשים מחוץ למעגל הבטוח שלנו מקשה עליי מאוד, כ

נוחתים בטביליסי ואני חשה צורך לצלם, אולי זה סוג של אלבום הריון שבו אני אצטרך לספר לקטנה שאולי תגיע על כל המסע הזה אליה. העיר  קצת אפרורית ומעט קרה, ואנחנו מתרגשים וחוששים יחד. שעתיים אחרי הנחיתה כבר הבדיקה, מקווים שנוכל לנשום אחרי. מחפשים את הקליניקה ומתקשים למצא וכולם לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם, והשעון מתקתק, מפחדים לפספס. מגיעים למסדרון ארוך עם בערך חמש בנות יושבות שם, הקליניקה נראית חדשה ונקייה, כמו רפואה פרטית בארץ , אנחנו מנסים להבין אם הפונדקאית שלנו שם, בדקנו מראש שהיא יודעת שאנחנו מגיעים. אחת הבנות נראית ממורמרת ממש ואני תוהה אם זאת פונדקאית לא מרוצה, אחר כך גילינו שזאת אחותה של הפונדקאית שלנו, אנחנו לא רואים את הפונדקאית שלנו, הרי ראינו רק תמונה אחת שלה ומהבדיקות והמסמכים אני יודעת שהיא עלתה כמה קילוגרמים אבל אין לנו מושג ואנחנו מנחשים שהיא מאחרת. המתורגמנית מגיעה, היא מציגה לנו את הפונדקאית שלנו שישבה שם ולא שמנו לב, היא השתנתה מאוד בפנים, יפתה. אני באה ללחוץ לה את היד וזה פתאום מרגיש לי מוזר, היא הרי קרובה אליי הרבה יותר ממישהי שפגשתי הרגע באופן כלשהו, אני מרגישה שגם

מהיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה פינטזתי על הרגע הזה, חיכיתי וייחלתי לו למרות שרוב הזמן הוא היה נראה מאוד רחוק ובלתי מושג, הטיסה לגיאורגיה, ידעתי שעצם הטיסה יציין את זה שכבר יש הריון, שכבר ניטעה בנו תקווה, , יהיה בשביל מה לסוע. חיכיתי והשתוקקתי לרגע הזה, והנה בו בעת, בשנייה המדוייקת הזאת שאליה כמהתי, אני מבינה כמה לא ידעתי, כמה ראיתי רק את המטרה המקודשת מולי, רק להשיג הריון, כמו סוס שמגבילים את זויות הראייה שלו, להשאר מפוקס על המטרה כי אין עוד אנרגיה לשום דבר אחר מלבד זה. בעודי יושבת לכתוב, אני מוצאת דפים שכתבתי מיומן הריון שהתחלתי ונמשך רק ארבעה דפים, אני שומעת מהדפים האלו את האובדן, את אובדן האמונה, את שבר האופטימיות , אי שם לפני שלוש שנים. תוהה איך זה מתחבר להריון הזה, השונה, מנסה להגיד לעצמי שעכשיו יהיה בסדר, שזה הריון סטנדרטי, שזה ״כמו כולם״, קשה לסגור את הסכר הזה של כל המודעות לדברים הלא טובים שיכולים לקרות. עכשיו זה כבר לא הגוף שלי שנושא את ההריון, הגוף שאכזב אותי כל כך הרבה פעמים. עם כל האמונה הזאת, הדאגה גואה בי וכל מה שאני רוצה שיגידו לי זה שעדיין יש לב פועם, לפני הכל מנסה

כולם מדברים פסח, על יציאה מעבדות לחירות, על חופש ושחרור, אני לא מרגישה שהשתחררתי לחלוטין, לא באמת. אני אי שם על הקו בין העבדות לחירות, יושבת לי שם באמצע מפחדת לבחור בטוב, עדיין מפחדת להתאכזב. מצד אחד, השתחררתי מזריקות, מבדיקות ומביקורי רופא,נקייה מהורמונים, משקרים לבת שלי, ממסיכה מול העולם, השתחררתי מהרבה עצב וכאב, אני אפילו כבר מסוגלת לעבור בסופר פארם ליד המוצרים של התינוקות. מצד שני, אני עדיין בעבדות, עדיין כואב לי לראות נשים הרות, המקרר שלי עדיין מלא בזריקות ההורמונים, כי אני עוד לא יודעת שאני לא חוזרת לשם,עדיין כל לילה כשאני שוכבת לישון אני מרגישה בדמיוני את העוברית הזאת אצלי ברחם, אני עדיין חרדה לראות שעדיין יש דופק, שזה לא חלום. כל בדיקה מביאה איתה את גל החששות שלה. אני נעה בין אופטימיות לסוף טוב לבין חששות כבדים שהכל ימשיך כשורה השבוע הסקירה, אנחנו טסים לגיאורגיה, בפעם הראשונה, יומיים שלמים שלנו ביחד, הנסיעה הזאת מרגשת אותי כל כך, כל כך חיכיתי לעלות על המטוס לשם, לדעת שיש שם הריון שאנחנו רוצים לראות מתפתח, טביליסי מחזיקה לי את התקווה. היא הארץ המובטחת שלי אני מכינה מתנ