בדרך לטביליסי

מהיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה פינטזתי על הרגע הזה, חיכיתי וייחלתי לו למרות שרוב הזמן הוא היה נראה מאוד רחוק ובלתי מושג, הטיסה לגיאורגיה, ידעתי שעצם הטיסה יציין את זה שכבר יש הריון, שכבר ניטעה בנו תקווה, , יהיה בשביל מה לסוע. חיכיתי והשתוקקתי לרגע הזה, והנה בו בעת, בשנייה המדוייקת הזאת שאליה כמהתי, אני מבינה כמה לא ידעתי, כמה ראיתי רק את המטרה המקודשת מולי, רק להשיג הריון, כמו סוס שמגבילים את זויות הראייה שלו, להשאר מפוקס על המטרה כי אין עוד אנרגיה לשום דבר אחר מלבד זה. בעודי יושבת לכתוב, אני מוצאת דפים שכתבתי מיומן הריון שהתחלתי ונמשך רק ארבעה דפים, אני שומעת מהדפים האלו את האובדן, את אובדן האמונה, את שבר האופטימיות , אי שם לפני שלוש שנים. תוהה איך זה מתחבר להריון הזה, השונה, מנסה להגיד לעצמי שעכשיו יהיה בסדר, שזה הריון סטנדרטי, שזה ״כמו כולם״, קשה לסגור את הסכר הזה של כל המודעות לדברים הלא טובים שיכולים לקרות. עכשיו זה כבר לא הגוף שלי שנושא את ההריון, הגוף שאכזב אותי כל כך הרבה פעמים. עם כל האמונה הזאת, הדאגה גואה בי וכל מה שאני רוצה שיגידו לי זה שעדיין יש לב פועם, לפני הכל

מנסה להתכונן לפגישה עם הפונדקאית, פגישה גורלית כל כך שמרגישה לי כל כך מורכבת, מנסה לחשוב על כל פרט שאני יכולה לצפות מראש, לחבק אותה או ללחוץ לה את היד? מי היא ומה בכלל מתאים לה בתוך מערכת היחסים המוזרה והמורכבת הזאת? אני רוצה להצליח להודות לה על המעשה המדהים שהיא עושה, ומצד שני, אני חא יכולה שלא לחשוב על כך שאני שכל כך טוטאלית בהורות שלי מפקירה את הבת שלי לגדול אצל מישהי אחרת, לא רק שזאת לא אני שעושה את הבדיקה, אני צריכה לטוס למדינה זרה רק כדי לקבל שעת הצצה חטופה על העוברית שלי

איתנו בטיסה יש כמה זוגות שמגיעים לטביליסי ללידה, אני רואה את העיניים שלהם באופן קבוע מזוגגות מדמעות ואת הפנים הנרגשות והלחוצות שלהם, הם כל כך מתרגשים שההתרגשות שלהם מדבקת ובא לי לבכות איתם, בא לי להיות אחד מהם ולדלג על כל חודשי ההמתנה האלו שאני מקווה שעוד יגיעו