סקירה ראשונה

נוחתים בטביליסי ואני חשה צורך לצלם, אולי זה סוג של אלבום הריון שבו אני אצטרך לספר לקטנה שאולי תגיע על כל המסע הזה אליה. העיר  קצת אפרורית ומעט קרה, ואנחנו מתרגשים וחוששים יחד. שעתיים אחרי הנחיתה כבר הבדיקה, מקווים שנוכל לנשום אחרי. מחפשים את הקליניקה ומתקשים למצא וכולם לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם, והשעון מתקתק, מפחדים לפספס. מגיעים למסדרון ארוך עם בערך חמש בנות יושבות שם, הקליניקה נראית חדשה ונקייה, כמו רפואה פרטית בארץ , אנחנו מנסים להבין אם הפונדקאית שלנו שם, בדקנו מראש שהיא יודעת שאנחנו מגיעים. אחת הבנות נראית ממורמרת ממש ואני תוהה אם זאת פונדקאית לא מרוצה, אחר כך גילינו שזאת אחותה של הפונדקאית שלנו, אנחנו לא רואים את הפונדקאית שלנו, הרי ראינו רק תמונה אחת שלה ומהבדיקות והמסמכים אני יודעת שהיא עלתה כמה קילוגרמים אבל אין לנו מושג ואנחנו מנחשים שהיא מאחרת. המתורגמנית מגיעה, היא מציגה לנו את הפונדקאית שלנו שישבה שם ולא שמנו לב, היא השתנתה מאוד בפנים, יפתה. אני באה ללחוץ לה את היד וזה פתאום מרגיש לי מוזר, היא הרי קרובה אליי הרבה יותר ממישהי שפגשתי הרגע באופן כלשהו, אני מרגישה שגם היא מתרגשת ומסדרים לנו פינה בצד לדבר, אנחנו מאחלים לה מזל טוב כי היא חגגה יומולדת מספר ימים קודם, ונותנים לה את כל המתנות, היא שקטה ומקבלת הכל במעין איפוק מסוגר. אנחנו מתחילים לשאול אותה שאלות ואני מרגישה שזה ללכת בין טיפות עדינות, אפשר לשאול איך היא מרגישה אבל לא אם היא צריכה עזרה... מצד מאוד עדין ורגיש, היא אומרת שהיא מרגישה טוב ולא הרגישה בכלל את ההריון עד עכשיו, היא לא מכבירה במילים וגם לא מעוניינת לשאול אותנו אף שאלה והכל מרגיש מעיק ומביך לי ולנו, גם הלחץ מהבדיקה עצמה נוכח שם וקשה מאוד לחכות. נכנסים, אני לא יכולה להתאפק ושואלת את הרופא ישר על דופק, לפני הכל, הוא מנסה להשמיע לנו דופק ולהקליט ואני אומרת, עזוב את הפירוטכניקה, את מי זה מעניין רק תגיד שזה בסדר. ואז הוא מתחיל לעבור על האיברים ועם כל איבר תקין זולגת לי דמעה, דמעה על כך שתקין, אחרי כל  העוברים הביזאריים שראיתי אצלי שהרבה פעמים לא קיבלו צורה אנושית, כל כך מוזר שפתאום הכל נראה בסדר. בסקירה של הבת שלי אני זוכרת שהתעניינתי בכל הפרטים, כאן לא התעניינתי בכלום, הייתי נוכחת רק בחלקי הרגשתי שאני קצת מעופפת. לא הסבירו לה כלום שקשור לעוברית, דיברנו רוב הזמן בעברית. ראיתי אותה שולחת מבט מלטף לבטן ואני מודה שזה צבט לי. לא ישבנו קרוב אליה אלא בצד של הרופא, קצת מנותק. ואז הסתכלנו על השילייה, היא קדמית ויושבת לה ממש על הצלקת של הקיסרי של הבת שלה, היא פחדה שיכאב לה אז בחרה בקיסרי, השילייה נראית חוצת את הרחם, הקיסרי יהיה מסובך אבל אין סכנה לעוברית, מסבירים לה שיהיה מסובך והיא אולי תצטרך מנת דם אבל לא מדברים איתה על זה שיש סיכון שהיא תאבד את הרחם. זה קשה לי ממש, שהיא תצטרך לעבור את זה בשבילנו. כשאנחנו יוצאים אני מעדכנת אותה שזאת בת (היא רצתה לדעת) ושהכל תקין. אני ממש רוצה לדבר איתה על הסיכון של הניתוח אבל המתורגמנית אומרת לי שעדיף שאני לא אזכיר את זה ושהרופאים שלה ידברו איתה על זה. היא אומרת לנו תודה על שאנחנו דואגים לה כל כך ואנחנו מודים לה על כל מה שהיא עושה. אנחנו ממהרים ללכת משם רק השתיקות האלו והעדינות של אפשרויות השיחה קשות לנו, שנינו כל כך רגישים לדקויות שכמה שהתכוננו זה עדיין קשה לנו . יוצאים משם מבולבלים, שמחים, נבוכים, הכל מתערבב ולא ברור, הולכים איזה 30 דקות לכיוון הלא נכון, מנסים לעכל את מה שעבר כאן עכשיו. מי היא מתוך מה שהצלחנו לראות ולשמוע, לעשות קצת סדר בהתרגשות. אחר כך אני כבר מרשה לעצמי לשתות מלא יין ולתת לאושר להציף אותי לכמה שעות טובות