מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

עברנו עוד שלב בדרך, שאיבה שנייה, שאיבה שכמעט ופרקה אותי ואותנו לחתיכות קטנות. ההורמונים עשו בי שמות, בקושי תפקדתי, הסתובבתי חצי ישנה ימים שלמים, הרגשתי שרוקנו אותי, כאילו ניקזו ממני את כל הדם ונשאר בי גוף מרוקן, מאנרגיות וחיות, מרוקן מעצמי. היו 7 זקיקים ובי קיננה התקווה שיצליחו להוציא אפילו שמונה בייציות ואוכל סוף סוף לשחרר את הגוף שלי לחופשי, שלא ידקרו אותו יותר. הרופא אמר שאחרי חמש החזרות כושלות הם ממליצים על תרומת ביצית. היתה כבר החזרה כושלת אחת ועכשיו, מבחינתי תעשו שיהיו עוד שמונה עוברים שיספיקו לכם לכל הניסויים שתרצו רק תעזבו אותי בשקט. אני מקיצה לי מההרדמה, מנומנמת כולי ומודיעים לי שהצליחו להוציא 5 בייציות. כן, אני יודעת זה יותר טוב מהפעם הקודמת שהיו שלוש, אבל קיוויתי שאוכל סוף סוף לקבל את החנינה שלי, לא יכולה לראות איך אני עושה שוב שאיבה ומצד שני לא בטוחה שאני בסדר עם תרומת בייצית, וכך מתוך הבלבול הזה והאכזבה, שלושה ימים של ערפול חושים מוחלט נוחתים עליי, מנומנת מההרדמה, נרדמת לפרקים בכל זמן נתון, שוקעת אל תוך הנוחות של המיטה השמיכה והניתוק מהעולם, נכנסת לאפלה שלי... יש רק ארבע

זהו, נגמרתי. ההורמונים האלה גמרו אותי, מרגישה מעורפלת, כאילו יחד עם הגשם הראשון הזה של החורף, זה שמנקה וגם מלכלך את הכל, הגיע גם ענן כבד שהחליט להעמד לו ביני לבין העולם,  שם נוח לו. כבר כואב לי מידי, קשה לי מידי,לזייף את החיוך, את המילים, להחזיק את היום-יום שלי, להתמיד בשגרה הזאת,  שמעבירה לי את הזמן בצורה הכי טובה האפשרית. רוצה רק שיגמר, בנתיים אני אתכרבל לי כאן כמו חיה פצועה, מלקקת את פצעי ומחכה שהסבל הזה יגמר