מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

מתישהו לפני שנים עברה לידי איזה כתבה על הנקה בלי הריון, השם הרשמי הוא השראת הנקה, אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי בגילוי הזה, עוד הרבה לפני שהעזתי לחשוב שאני אהיה אם מיועדת. לפני שחתמנו על מסמכי הפונדקאות הדבר העיקרי שהטריד אותי היה שאני אוכל להניק, אני יודעת, זה מטופש, מה זה כבר לוותר על ההנקה אם כבר את מוותרת על ההריון? להפך, תהני מזה שאת יכולה לתת את הילד למישהו ולהנות מקצת שעות שינה, הרבה ילדים גדלים מצויין עם תחליפים, ועדיין, אני לא יכולה להתכחש לזה שמשהו פנימי אומר לי שאני לא יכולה לוותר על זה. מבחינתי זה החיבור הכי קרוב שיכול להיות, אני רוצה להרגיש אמא שלה, וחלק מזה, מהלהיות כמו כולן, זה להניק. יש לי חווית הנקה מדהימה עם הבת שלי, היתה לי גם חווית הריון מצויינת, , ואני לא רוצה לוותר על הכל, אני כבר נאלצת לוותר על כל כך הרבה אז למה גם על זה, אני לא מסוגלת לוותר על משהו שתלוי בי אז מה זה בעצם, לגרום לגוף ליצר חלב גם כשאין הריון. עבור מי שלא עברה הריון מעולם השראת הנקה עשויה להיות קשה יותר כי השד לא עבר את תהליך ייצור החלב קודם, במקרים כאלו בדרך כלל נוטלים גלולות למניעת הריון כדי

אני נוסעת לי ברכב בשלהי יום קיץ ופתאום הכל צף בי, כל טראומות העבר, כל התקריות שאני כל כך מנסה לשכוח, אלו שנכנסו לי לכל חריץ בנפש כמו חול ים עיקש. אני נזכרת בכל נסיעות החירום שלנו, בכל רגעי הפאניקה, קור חדרי הניתוח, וריד שורף, חלוק פתוח,אדישות, בכי, המתנות מורטות עצבים לאולטרסאונד, מלמולי אחיות שמנסות לנחם, צפצוף המוניטור ומחוגי השעון והכל רודף אותי, כואב לי בגוף כאילו חלו רק עכשיו. העבר האפל הזה רודף אותי. אנחנו מגיעים למכון לסיווג רקמות, משאירים את הדם שלנו שם בכדי שיום אחד הוא ישמש לבדוק את התאימות הגנטית לעוברית שלנו. סוף סוף מגיעים לבית חולים בנסיבות טובות, מבט אל העתיד, אל אחרי הלידה המיוחלת, ועם זאת, העור סומר לי במעבר בין המחלקות, שנים שבהם עברתי בכל כך הרבה מהן, ומכל אחת יש לי זכרון מסוים כמו מקבץ סיפורים קצר שאף אחד לא רוצה לרכוש. אנחנו עכשיו בשבוע 24, כל הודעה על בדיקה עדיין מקפיצה לי את הלב ולא מאפשרת לי לנשום. הכי קשה כרגע להעביר את השבועות  שהרי כל כך הרבה הריונות עברו כבר ונדמה שאנחנו מחכים לה שתבוא כבר נצח,כל יום בהריון הזה ארוך כל כך, מחכים שנתקדם עוד קצת, שנגיע כבר ל

אז איך זה בעצם מרגיש?!? קצת קשה לכמת את זה במילים, זה בליל של תחושות שכל הזמן מתערבב לו בתוך הבטן. זאת התרגשות מטורפת להיות מהצד כשהפלא הזה קורה, זה לדעת שהכל נשמע ומרגיש הזיה אחת גדולה ולנסות להאמין לזה בכל זאת, למרות שכל כך קשה אפילו רק להאמין. זה לקוות לטוב בכל יום, לנסות לבנות מחדש תקווה שאבדה ונשכחה מאחור. זה לוותר, על המון דברים, קודם כל לוותר על השליטה, על אי היכולת שדברים יתבצעו כמו שבדיוק רצית,לנסות כל הזמן לזרום עם מה שיש. לותר על נורמליות, על להיות כמו כולם. לנסות להקשר, גם כשהכל מרגיש נורא רחוק ולא שלך. לנסות לפחות לרפא את טראומות העבר בניסיון להסתכל על העתיד. זה להרגיש שיש סוד פועם בתוכך וכל הזמן לתהות למי ניתן לדעת עליו ומתי. זה להיות פגיעה לשאלות, לתגובות ולאפשרות שבכל רגע משהו יכול לנבור לך בפצעים בלי בכלל להבחין בכך, זה לנסות להיות השומר של עצמך כל הזמן. זה להתמודד עם בורות ודעות קדומות, זה לנסות לפענח כמה מורכב המצב וכל הזמן לנסות להביט לפן האפור של הסטטיסטיקה בעיניים ולקוות שהם לא יבואו שוב לבקר, זה לחלום סיוטים בלילה ולנסות להשתקם מהם בכל בוקר, זה לדאוג לפונדקאית

Successful Surrogacy ספר שכתבה פונדקאית בארה״ב שעשתה מספר לא מבוטל של תהליכי פונדקאות וחולקת מנקודת המבט שלה את הדברים שהיא חושבת שכדאי לדבר עליהם לפני התהליך או קשיים שהיו לה. כיוון שאני עושה פונדקאות חו״ל והתקשורת עם הפונדקאית די מצומצמת לא מצאתי את הספר מועיל במיוחד אבל למי שעושה בארץ זה כנראה יותר רלוונטי The Baby Chase  ספר שהפתיע אותי במיוחד. חשבתי שמדובר ברומן טיפשי אבל הוא ספר שמספר את העלילה של זוג שהביא ילדים בפונדקאות בהודו על רקע כל ההסטוריה של פונדקאות, ההפריה החוץ גופית, התרבות בהודו בכלל ופונדקאות בפרט. עם המון רגישות ותיאורים מדויקים של התחושות Surrogacy Was the Way עשרים סיפורים של נשים אמריקאיות שהדרך היחידה שלהן להביא ילדים היתה באמצעות פונדקאות. מעניין לשמוע את הבעיות השונות והפתרונות שכל זוג מצא. עם זאת, זה ספר אמריקאי שהרגיש לי קצת שטחי ולא נוגע בעובי הקורה בעיני Breastfeeding Without Birthing ספר על הנקה בפונדקאות ואימוץ, עם קצת טיפים על הקשרות לתינוק. בגדול הספר גרם לי לחשוב על איך אני  רואה את ההורות שלי בפונדקאות, עם זאת החיבור של פונדקאות

אנחנו מתייצבים כולנו, אני הוא וגם הקטנה גדולה. אנחנו רוצים לחבר אותה לסיטואציה שתראה מה זאת העיר הזאת, השפה, האוכל והאוירה, שתכיר את הפונדקאית, תבחר איתנו מתנות לילדים שלה שתהיה נוכחת בבדיקה של אחותה. היא כבר גדולה ממש ויכולה להבין את כל זה. מבפנים אנחנו מפחדים, אולי לא יהיה דופק, אולי משהו יהיה לא בסדר והיא איתנו ותצולק לנצח... מצד שני, אנחנו מנסים להתמודד עם החרדה הזאת ולהסתכל על הסטטיסטיקה היבשה, זה שלב יותר בטוח בהריון. מקווים שהיא תפשיר קצת את הקרח בינינו שתתן לנאיביות שלה לחלחל גם אלינו הלילה עובר באיטיות, הבוקר מסרב להגיע, גשם עז שוטף את העיר, מעלה את ההתרגשות שלנו  על גדותיה, לא יכולים לאכול או לנשום, מחכים לרגע, כל בדיקה כזאת מרגישה גורלית כל כך. מגיעים למרפאה והיא עומדת בפתח, הפעם הכל שונה, אנחנו מזהים אותה מיד והיא אותנו ורואים גם עליה את ההתרגשות והיא נותנת לנו חיבוקים נרגשים, כאלו שלא העזתי לחלום עליהם. היא מיד מראה לנו בגאווה איך הבטן שלה גדלה, אני מעבירה עליה ליטוף חטוף, זה כל כך מרגש שאין לי מילים. אנחנו נכנסים למרפאה, שואלים לשלומה ולשלום הילדים והיא הרבה יותר