מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

 לאורך השנה יש ימים מיוחדים, ימים כאלה שאתה זוכר, שנוגעים בך, שאתה מתרגש בהם, ימים שמקננת בך תחושה שונה, שהאצבעות מדגדגות והעור סומר. לפעמים זה פשוט היום הראשון של הגשם שריח מאובק של אויר מתחדש עולה בהם, ריח אדמה שחיכתה לקצת מים, המתינה בסבלנות לרגע הזה. לפעמים זה יום חג, יום של בישולים, הכנות, ריח של מאכלים מהבילים, של חלה טרייה, ריח של בית, של צפיפות וחום, של המולה נעימה. ימים של חופש, שבהם הכל יכול לקרות, שחובקים אותך אושר וקלילות, וכל הדרכים שם פתוחות. ימים של ים, של לחות וחול ,של אדוות גלים וקרניים מלטפות. ויש את הימים האלו, ימי הבשורות, ימים שמחכים להם, ימים שבהם אתה קם ויודע שעד שהיום הזה יסתיים משהו יהיה אחרת, לטובה או לרעה זה יהיה יום שאתה לא תשכח, יום כזה שבחובו להרים אותך או להוריד אותך, ולא משנה איך הוא יתקדם זה יהיה יום כזה שלא תוכל להשאר אליו אדיש

עברנו עוד שלב בדרך, שאיבה שנייה, שאיבה שכמעט ופרקה אותי ואותנו לחתיכות קטנות. ההורמונים עשו בי שמות, בקושי תפקדתי, הסתובבתי חצי ישנה ימים שלמים, הרגשתי שרוקנו אותי, כאילו ניקזו ממני את כל הדם ונשאר בי גוף מרוקן, מאנרגיות וחיות, מרוקן מעצמי. היו 7 זקיקים ובי קיננה התקווה שיצליחו להוציא אפילו שמונה בייציות ואוכל סוף סוף לשחרר את הגוף שלי לחופשי, שלא ידקרו אותו יותר. הרופא אמר שאחרי חמש החזרות כושלות הם ממליצים על תרומת ביצית. היתה כבר החזרה כושלת אחת ועכשיו, מבחינתי תעשו שיהיו עוד שמונה עוברים שיספיקו לכם לכל הניסויים שתרצו רק תעזבו אותי בשקט. אני מקיצה לי מההרדמה, מנומנמת כולי ומודיעים לי שהצליחו להוציא 5 בייציות. כן, אני יודעת זה יותר טוב מהפעם הקודמת שהיו שלוש, אבל קיוויתי שאוכל סוף סוף לקבל את החנינה שלי, לא יכולה לראות איך אני עושה שוב שאיבה ומצד שני לא בטוחה שאני בסדר עם תרומת בייצית, וכך מתוך הבלבול הזה והאכזבה, שלושה ימים של ערפול חושים מוחלט נוחתים עליי, מנומנת מההרדמה, נרדמת לפרקים בכל זמן נתון, שוקעת אל תוך הנוחות של המיטה השמיכה והניתוק מהעולם, נכנסת לאפלה שלי... יש רק ארבע

זהו, נגמרתי. ההורמונים האלה גמרו אותי, מרגישה מעורפלת, כאילו יחד עם הגשם הראשון הזה של החורף, זה שמנקה וגם מלכלך את הכל, הגיע גם ענן כבד שהחליט להעמד לו ביני לבין העולם,  שם נוח לו. כבר כואב לי מידי, קשה לי מידי,לזייף את החיוך, את המילים, להחזיק את היום-יום שלי, להתמיד בשגרה הזאת,  שמעבירה לי את הזמן בצורה הכי טובה האפשרית. רוצה רק שיגמר, בנתיים אני אתכרבל לי כאן כמו חיה פצועה, מלקקת את פצעי ומחכה שהסבל הזה יגמר

פתאום זה נוחת עליי, מה שהכי קשה לי זה לצאת מהקונכייה שלי. אי שם מתישהו בדרך, או אולי לאורך הזמן בלי ששמתי לב, זה קרה, בניתי לי קונכייה משלי, כזאת שנוח לי בה, שבה אני לא צריכה לשמוע דברים שאני לא רוצה, לא צריכה להסביר, לענות על שאלות, לראות דברים שכואבים, יצרתי לי את העולם שלי שבו הכל מרופד וכולם נוהגים בי בהבנה, יודעים לא לשבור אותי. אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות, תורים ואחיות אני מבינה למה כל כך התבאסתי לעשות שוב שאיבה. התהליך הזה דורש ממני כל כך הרבה, לפני הכל הוא מפקיר ממני את גופי, הגוף שאני כל כך מנסה לשקם, הבטן המחוררת שלי, סימנים כחולים כואבים, מקומות שכואבים גם בלי שום סימן נגלה לעין, עלייה במשקל, נפיחות, הידיים שלי שמחוררות גם כן, עייפות תהומית ואי שקט. ואחרי כל הברורים מאליו גם הנפש שלי שמחוררת גם כן. ניקבו בה חורים כבר כל כך הרבה פעמים, אנשים, שלא רואים מה נשאר ממנה, ואני מנסה לאחות את החורים האלו, לסתום  אותם במהרה, שלא ידלוף כלום החוצה. כבר מתקשה להתמודד עם כולם, עם הרוקחת שמסרבת לתת שקית אטומה כי למה צריך לבזבז שקיות, עם הטכנאית שחושבת שאני הפונקדאית, עם המזכירה ששוא

חזרתי בכוחות מחודשים, ככה אחרי החגים, מצליחה להרגיש ששיקמתי קצת את עצמי, הגלים הסוערים שהיו כאן קודם חלפו להם ואפשר שוב לראות ולהרגיש את אני האמיתית. השקט, השינה והורדת ההילוך עשו את שלהם, כמה שהייתי צריכה אותם. מנסה להאחז בכוחות האלו כאילו הם יעלמו לי עוד רגע, כאילו אמצמץ, יעבור שבוע או גל הורמונים ויחטוף ממני את השלווה שכל כך חיפשתי. מחבקת אותה אלי כמו ילדה שמחבקת דובי, מנסה לתת לרכות שלה להכנס אליי, להתרפק עליה. בבקשה תשארי רק עוד רגע קט. במקביל התחלתי שוב להזריק, פרגובריס, דקאפפטיל, ועוד אין לדעת מה יהיה המשך הפרוטוקול. מנסה לקחת הכל בטוב, לא לרטון, על עור הפנים ששוב מתכסה פצעים אימתניים, על הבטן הנפוחה, על הקושי הנפשי שבכל זה, מנסה רק לעבור יום ביומו בלי יותר מידי להתעסק בדברים. לא לשנוא את הגוף שלי שמשתנה לו ללא הרף, אלה לה יש לי פרצי עצבים, בעיקר על הקרובים אליי, האהובים שלי, אני מקווה שנעבור את הימים האלו, פשוט שיעברו. מנסה לשלוט בכל הפרמטרים, להצליח לחיות את חיי למרות הכל, לתכנן בלי לדעת מתי בדיוק השאיבה, לעדכן את הנוגעים בדבר רק בלי באמת להסביר, פרוצדורה פשוטה בתהליך מסוב

יום ההולדת עבר בשלום, התקשרו אליי רק חברים קרובים שיודעים שקשה, כאלו שאני יכולה לצחוק איתם על זה שאני בבית המרקחת כבר שעה, שרוקנתי שם את כל הארנק ויצאתי עם שקיות עצומות, קצת כמו שופינג, אבל אחרת. הצלחתי שלא לרחם על עצמי כל כך, הצלחתי להסתכל על כל הדברים המדהימים שיש לי, על כל ההצלחות בשנה האחרונה, הצלחתי להסתכל קדימה. לחפש את המקומות שהצלחתי בהם ולא את המקום היחיד שלא, מבחינתי הצלחתי טסנו, התנתקנו, היינו לרגע במקום אחר, מימד שונה שבו הכל נעים יותר, היינו יחד, צחקנו, אכלנו, אהבנו, בעיקר נשמנו, כאילו שם זה כואב פחות, לנשום. נהננו אחד מחברתו של השני, נהננו מהרגע הזה ממש, מללכת תחת מצוק ענק כשלרגלינו נחל גועש,המים האלה שסוחפים , איתם הכל, מצליחים להשכיח ולרפא, מספרים לנו בדרכם העיקשת שהכל חולף, שכל רגע בזמן הוא יחיד ומיוחד, שכל טיפה שנמצאת כאן עכשיו תסחף ותעלם לה, תגיע למחוז חדש, לתפקיד  שונה, עם ייעוד אחר, נותן לנו פרספקטיבה אחרת רגועה וטובה יותר, מגמדת את הבעיה הזאת לעוד חלקיק ביקום העצום הזה, טיפת המים שלנו  נהנים אפילו ממשב הרוח המקפיא הזה ,שלא מאפשר לנו לזוז אבל באותה נשימה מפיל

שוב הגיע התאריך הנוראי הזה בלוח השנה, תאריך שאני משתדלת להדחיק כבר שנים, זאת היומולדת החמישית שבה אני חיה את המועקה הזאת, עוד שנה שחלפה, עוד שנה שבה לא נהייתי צעירה יותר, שהגוף שלי ספג עוד כמה מעיכות בצדדים ולא יחזור לעצמו לא משנה איזה טיפול פחחות יציעו לו, עוד שנת עינויים. פעם הייתי מצליחה למלא את עצמי תקווה, לאחל לעצמי שבעוד שנה הכל יראה יותר טוב, עם הזמן השתפשפתי, הרוח סדקה אותי, בהתחלה בדפנות ואחר כך מבלי משים חדרה גם ליסודות. כאילו כל פעם שהצלחתי לגייס אופטימיות רק נפלתי חזק יותר. היום כבר קשה יותר לנשום אופטימיות, אנחנו יוצאים לייבא אותה מארץ אחרת, אולי משם הדברים יוכלו קצת פחות לכאוב, אולי שם הסטטיסטיקה אחרת, שם נהיה ברי מזל אני לא יודעת איך לעבור את מחר, רק להצליח להעביר את היום הזה, בלי שיחות מרחמות, בלי אותן ברכות של מי שכבר לא יודע מה להגיד, לכולם נגמרו המילים, לאלו שהרחקתי מעליי ולאלו שעדיין קרובים, שחווים איתי את הכאב, שכבר כואבות להם הידיים מלהחזיק אצבעות, שנשבר להם הלב יחד איתי כל פעם מחדש, שלא יכולים להסתכל לי בעיניים אל תוך הנפש כי הם יודעים מה הם ימצאו שם, הם כבר לא

הגבתי רע לשלילי הזה, ממש, באופן שאינו אופייני לי, נגמרה לי המכסה של האכזבות, זה שבר אותי לחלוטין, בכיתי מלא, התבאסתי ופתאום הגיע לה איזה שמחה ממקור לא צפוי. כראוי לרכבת ההרים שבה אני חיה, אני בהריון לפחות לבנתיים, זה תיכף יגמר, אני יודעת. פס חלוש ומעומעם על מקלון בדיקת ההריון, בדיקה שכבר נפרדתי ממנה בידיעה שלא אעשה אותה לעולם שוב. הרופא שכל כך מחכה לשמוע שיש הריון מקבל ממני כתף קרה מלווה בחיוך, לא , אני לא רוצה תמיכה הורמונלית, אני מעדיפה שזה יגמר ככה בפשטות ולא בבית חולים בעוד גרידה כואבת. אני יודעת, זה מוזר, אבל פתאום אני מבינה שדווקא המצב ההזוי הזה שבאותם הימים ממש שקיוויתי שהפונדקאית תכנס להריון נכנסתי אני, דווקא זה, קצת מאושש אותי, כי אני מבינה שכלום לא השתנה אצלי, זה אותו ריטואל חוזר, כמו שיר ילדים בתקליט שבור, חוזר על עצמו פעם אחרי פעם. כל המתבוננים מהצד יכולים להתפלא, להחזיק אצבעות, להתפלל שיחזיק, אני כבר מבינה אחרת, זה ההריון האחת עשרה שלי, הפלה עשירית וככה כשהקו חלוש כמו תמיד, אני יודעת שזה לא יחזיק וזה לא חשוב מה אני אעשה, משהו שם לא עובד, לפחות עכשיו אני יודעת שאני שלמה

שלילי, כמובן ששלילי, למה שאצלנו המזל יאיר פנים? אני יודעת, זאת רק החזרה ראשונה, זאת עוד סטטיסטיקה, זה עוד קצת מזל. אין לנו בדיוק את זה. ולמה? למה שפתאום הוא יחליט להאיר דווקא לנו אחרי שהוא מסתתר מאיתנו כבר שנים, מחליט לדלג עלינו, למה שזה יהיה קל? הרי כל מדליות האומץ והכשלונות שקיבלנו קודם לא משתוות כאן. זה כאילו הגענו למירוץ הזה אחרי מרתון, ועכשיו צריך להתחיל חדש. ואנחנו מותשים כבר למודי אכזבות, לא מסוגלים להתמודד עוד עם כלום. עם שום אכזבה. עוד שבוע יומולדת, עוד אחד שאני לא רוצה לחגוג, עוד מתבגרת, עוד שנה שלא הצלחתי להגשים את החלום הכל כך בסיסי הזה, כזה שאחרות מגשימות בשנייה,עייפות הגוף והנפש שלילי, צריך עוד שאיבה, עוד חומרים על הגוף התשוש שלי, עוד כאב, עוד תקוות, עוד אשליות ועוד  אכזבות, לא יכולה כבר. שנה חדשה, עוד יומולדת ואין עוד תקווה, לא היום כל התקוות וההתרגשות והאופטימיות הקטנות שעוד היו פה מתפזרות כמו קצף על גלי הים ולמרות כל היין שזורם בעורקי, אני לא מצליחה לאסוף אותם חזרה, לאגד אותם אליי אחרי שכל כך עמלתי ,להביא אותם לכאן, במקומם מגיעות רק דמעות לא רצויות שמאסתי בהן כל כ

כל כך קשה להחזיק את עצמי במקום הזה, בלחכות שהימים יעברו,  כשחושבים על זה אני עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן, איך עוד לא התרגלתי. פעם הייתי מסמנת לי איקס בכל סוף יום שעבר, ממלאת את הריבוע הזה בעשרות פרחים קטנים, כאילו עצם הציור הזה העביר לי את כל היום, מחכה לרגע הזה מהבוקר, עוד יום, עוד סימון. בנתיים בעודי מסמנת ומחכה החיים עוברים  לידי, כמה אנרגיות מבוזבזות ותסכול סתום על החיכיון הזה כבר התבגרתי, התפכחתי, ההמתנה הזאת לא תהיה קצרה, לא ממש חשוב איזה תוצאות יחזרו בבדיקה הזאת, עוד אחת מאלפי בדיקות שחיכיתי לתוצאות שלהן, ברור שנשמח אם היא תהיה חיובית ועדיין לא נראה לי שנוכל לחזור לנשום, זה רק יהיה יותר קשה, כי תתווסף עוד חרדה של לאן כל זה הולך. כששאלתי אם מיועדת אחרת (שכבר ילדה) מה היה לה הכי קשה בתהליך היא אמרה לחכות, וזה היה נשמע לי מוזר, כי לחכות זה משהו שעושים כל הזמן, לרכבת, לשיחת טלפון, לאוכל שיתחמם, לחורף שישבור את השרב. אבל זה ברור לי עכשיו שלחכות זה לא פשוט בכלל, איך עוברים את כל הזמן הכל כך ארוך הזה, כל יום מתמשך לשנה איכשהו הזמן חלף, היום התוצאות, ועכשיו כל טלפון מקפיץ, כל הקר

סוף הקיץ כבר הגיע, קיץ אצלנו היא עונה קשה, תמיד מעורבת בה לפחות הרדמה אחת, מספר רופאים והרבה סטרס. בסופה אנחנו רק צל בהיר של עצמנו, מביטים אחורה המומים, מתאכזבים שוב. סוף סוף החלה לנשוב לה רוח סתיו עדינה, קרירה, מלטפת כזאת שמבטיחה שבקרוב יגיע הגשם וינקה. ינקה את הגוף והנפש מכל שאריות גרגרי החול והאבק שנשארו מרחפים בחלל הלב, את אלו ששקעו כבר יהיה יותר קשה להוציא אנחנו ימים לפני החזרה ראשונה, מקבלים תמונה וכמה פרטים ומנסים לבנות מתוך מספר הפרטים המצומצם הזה מחזה שלם, נסיון לצפות את מה שאי אפשר, נסיון להבין מי זאת, איך זה יהיה, איך היא תהיה? האם היא בכלל מחייכת או נראית עצובה כמו שהיא נראית בתמונה הקפואה הזאת. מנסים לבחון את העיניים, המבט של האישה הזאת שבידיה אנחנו שמים את כל  תקוותינו מבלי להכיר אותה או בכלל לשמוע את קולה, מבלי לדעת מה היא בכלל חושבת עלינו. בנסיון להחליט אם היא טובה לנו, הבנו שאין באמת מה להחליט, הם יש בכלל מצב מושלם, טופס כזה שאם היית מקבל אותו היית בטוח שהכל בדיוק כמו שרצית, בשלב זה ברור שאין מושלם, וגם כשהכל נראה מבחוץ נהדר אי אפשר לדעת באמת מה קורה בפנים. יש לנו

כל פעם אני שוכחת מחדש שכמו שהייאוש בא, ככה הוא הולך, שניה שמסיתים ממנו מבט, שניה שבה עושים חישוב מסלול מחדש, מבינים את כל העובדות ומה בעצם נתון להחלטתי והוא ברח לו. לקחתי רגע, העלתי באוב את כל ההרדמות הקודמות שעברתי, נזכרתי בכל טראומות הדימומים,  ההרדמות, חדרי הניתוח הקפואים, חוסר רגישות מזעזע של כל הנוגעים בדבר. איך פעם בתחילת הדרך שרק התחלתי הכל , הגעתי מחייכת לחדרי הניתוח, בוייב טוב, שהכל קטן עלי, הכל יעבור. ולאט לאט התכהתי... זה התחיל מהפעם הזאת שחיכיתי לגרידה במשך שעתיים, עירומה בחלוק ניתוח לצד חדרי הלידה, כשכולם מאחלים לי מזל טוב ואני מתעקשת גרידה לא לידה, למה לעזאזל אלו מילים כל כך דומות. נסתם לי העירוי, כאב לי ואחרי ההמתנה הקשה שבה בעיקר ניסיתי לא להשבר הגעתי לחדר הניתוח שבו גם מיילדים לקיסרי, עם המקום המאורגן לתינוק והכל, נרדמתי בסטרס וקמתי עוד יותר בסטרס, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, לא יכולתי להפסיק במשך שעה, לא חשוב מה אמרו לי.... או שאולי זאת היתה הפעם הזאת שמרוב דימום שמו לי חיתול, ואני עוד צחקתי איתם שחשבתי שיקח קצת יותר זמן עד שאשים חיתול, ואחרי שהזהרתי אותם שלא יעשו

זה לא קורה לי הרבה, שאני מתייאשת, אני פייטרית, אני יודעת את זה כבר, בהכל, אני לא מתייאשת, אני דורשת ומנסה למצא דרכים אחרות, דווקא כשקשה, אני לא מוכנה להרים ידיים, לא בלי מלחמה הוגנת, ויש מקומות שזה ממש עוזר לי להתמודד ויש מקומות כמו הרגע המדויק הזה  שאני פשוט לא מצליחה להיות ככה, חזקה שניה לפני פונדקאות, כל מה שנותר לי זה ההליך הכביכול פשוט הזה, שאיבה. פיזית, לקחת את הבעיה הזאת שנקראת הריון, זאת שאני לא מצליח לפתור, ולהעביר אותה למישהי אחרת. להוציא ממני כמה בייציות ולאפשר למישהי אחרת לגדל את העובר הזה, וגם כאן, עוד אפילו לפני שהכל התחיל, יש קשיים.גם עכשיו כלום לא מסתדר, ולמה שיסתדר בכלל? הרי אנחנו אלופים בהשגת הסטטיסטיקות הנדירות, אלו הנכספות, רק לא במקומות הנכונים  אחרי שבוע וקצת של זריקות, בדיקות דם ואולטרסאונדים, תחושת עייפות,חוסר תפקוד,כאבים ולחץ. יש  זקיק אחד, אחד! יש שאיבה בשבת, בשביל זקיק אחד! אני מתקשה להבין את זה... הולכים להרדים אותי, שיהיה לי קר, שתהיה לי עוד טראומת חדר ניתוח, עוד מפגש קסום עם הרפואה, ולתקוע בי עוד ועוד מחטים, בשביל בייצית אחת. זאת הרי התוצאה הגרוע

יום שישי בערב, קצת זמן פרטי למשפחה שלנו, צריכים להתאוורר, לחגוג, קיבלנו אישור מהרופא להתחיל להזריק גונאל אף, מרגש שאפשר להתחיל סוף סוף,ובאותה נשימה גם מלחיץ מאוד להרגיש כל כך רחוק מהמגרש הביתי, פה כל הידע שלי לא שווה כלום, אני צריכה לסמוך על הרופא בעיניים פקוחות להצטרף אל פס הייצור הזה ולעמיד פנים שבכל בסדר, רק בגל פעם , שמדברים איתי על החזרה אני אומרת, פה לא תהיה החזרה, ונדרשת לגלול את סיפור חיי שוב, להתמודד מחדש עם המציאות בעודנו מתלבשות לפני שהולכים, הדרדסית הכבר די גדולה שלי שמה לי ידיים על הבטן ואומרת שהיא קצת גדלה ומתי יצאו ממנה תינוקים? ואני נזכרת בפעם הקודמת שזה קרה, לפני לא הרבה חודשים כשעוד הייתי בתחילת ההריון העשירי, איך היא שאלה עוד לפני הביטא ואני כבר ידעתי ולא הייתי צריכה שום בדיקה, אבל כבר ידעתי את הסטטיסטיקה שלי לצלוח הריון עד סופו ולא יכולתי לומר שום דבר חד משמעי, אז עניתי בערפול. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו, עכשיו כשאני עדיין בעצמי מנסה להפנים את הסטטוס החדש, להגיד לה שמשם כבר לא יצאו תינוקות, רק כמה בייציות, שהיא הולכת להכיר מציאות קצת שונה משל כולם, והרי בכלל לא י

נראה שאנחנו שם, על הקו הזה, מחכים... ההריון הזה שנראה נמשך כבר שנים, הילד הזה שמבושש להגיע, כמה אפשר לחכות לו, לרוב זה נראה לי רחוק כל כך, רק עכשיו כשעוברים לפונדקאות אני בכלל יכולה לדמיין את הרגע הזה שאני אגע בו, הרגע שבו אני אשבר לרסיסים מושלמים של אושר, רגע שלא העזתי לדמיין מאז שהכל התחיל להסתבך. אני עוד זוכרת את השבוע הנוראי הזה שבו הפנמתי שזהו, אנחנו בצד הבעייתי של המתרס וכאן החוקים אחרים, זה עולם אחר פה, עולם של הפתעות וקסמים, אכזבות וקשיים, כמו דורותי שמגיעה לקנזס, רק שאני הייתי מפוקחת, ידעתי שזה לא סיפור אגדה פה ואף אחד לא מבטיח סוף טוב עכשיו מתחילים תהליך לקראת שאיבה, וגם כאן נראה שהגוף העיקש שלי ממשיך לאכזב אותי, ואני דוחקת בו, זהו, זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אזריק לך חומרים ששורפים את הכל מבפנים, פעם אחרונה שאני אתן לכל רופא לעשות בך כרצונו, פעם אחרונה שארדים אותך ושיכאב לך ויהיה לך קר, רק בוא, תעשה לי את הטובה הקטנה הזאת, פוש אחרון ואני אוכל לעזוב אותך לדרכך. והוא עיקש כמו ילד קטן ומרדן, ממשיך לעשות את שעולה על רוחו, נודניק כזה כבר קניתי את כל ארסנל הזריקות הזה היום ולא

פתאום אני מבינה, שזהו, משחק חדש מתחיל, החוקים פה קצת שונים, השחקנים אחרים, הלוח כולו מלא במשבצות שאני לא מכירה והסוף של המשחק רחוק כל כך ומעט מעורפל. משחק חדש... כשפותחים את הקופסא יש ריח כזה מרגש, של חדש, של קרטון, נייר ודפוס. כמו ילדים אנחנו מתרגשים, אולי כאן המשחק יגמר אחרת.עכשיו, כשרק מתחילים כבר נראה ששם המשחק כאן הוא להמתין, יש כאן מערכת סבוכה של תפקידים של כל המעורבים בדבר ורק לפעמים, לעיתים רחוקות, מגיע תורנו, ואז אנחנו זוכים לקדם ענייינים, וכשהכדור אצלנו, אנחנו לא נותנים למזל להכריע, מיד יוצאים למתקפה ומנסים להתקדם כמה שאפשר... אבל ההמתנה עצמה מרגישה קשה מנשוא, כמה קשה לעמוד במקום כשהכל מסביב זז. במיוחד בשלב התחלתי שכזה, שבו כלום עוד לא התחיל, עוד אין לנו אפילו עוברים מוקפאים, שזה, כך משתמע אחת מהמשבצות הראשונות פה, זאת שלרוב כל מי שהגיע למשחק ההזוי הזה כבר הגיע מקודם. אני מבינה כמה אני לא מבינה בכלל, אני עוד לא ניערתי מעליי את אבק המשחק הקודם, אני עוד חיה באותה מציאות משחק אחרת, בחוקים אחרים לחלוטין, בקשיים אחרים לחלוטין, במשחק שאני באה ממנו, אני מעורבת, אני חייבת להיות מעור

אחרי הפלה תשיעית, הריון עשירי. ושוב גנטיקה תקינה ושוב בת זהו, אין אפשרות להתכחש יותר, זאת אני, משהו אצלי לא מאפשר לעוברים האלה לגדול ושוב פגישה אצל הרופא, ושוב נשים בהריון מסביב, ושוב תתפשטי, ושוב הוא מסתכל על המסך בקרירות ומנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ושוב אני צריכה לעדכן בפרטי ההסטוריה הרפואית שלי שחקוקים לי על הלב, בורידים וברחם, ושוב מסכת הימורים על מה נעשה בפעם הבאה. ולי רק עובר בראש, תגיד שדי, שהתייאשת, שנכשלת, שנכשלנו, שזה לא עובד, שצריך לדעת מתי להרים ידיים, ושוב הוא מציע לי תערובת מפתה של הורמונים, מדללי דם, סטרואידים, ואספירין, שוב עוד דבר חדש אחד שאמור לשנות את כל התמונה, ושוב אני כבר מרגישה את הדקירות והמחטים והדמעות שכבר לא נשארו לי ואז, שלא כמו בעבר, בן זוגי אומר די, די להתעללות הזאת, די להצעות הנוראיות האלו, צריך לשקול פונדקאות, והרופא מגמגם, מתעצבן, ממלמל, ובסוף מסכים, פונדקאות היא הדרך ה"קלה״ מבחינתו, פשוט מחליפים רחם ואני שוב, שם חצי ערומה, על מיטת הרופא תוהה כמה עוד ארוכה הדרך וכמה עוד נעבור עד לסופה. מחוזקת בידי נשים שלפני רגע לא הכרתי שפותחות את הל