פרופסורה בהמתנה

כל כך קשה להחזיק את עצמי במקום הזה, בלחכות שהימים יעברו,  כשחושבים על זה אני עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן, איך עוד לא התרגלתי. פעם הייתי מסמנת לי איקס בכל סוף יום שעבר, ממלאת את הריבוע הזה בעשרות פרחים קטנים, כאילו עצם הציור הזה העביר לי את כל היום, מחכה לרגע הזה מהבוקר, עוד יום, עוד סימון. בנתיים בעודי מסמנת ומחכה החיים עוברים 

לידי, כמה אנרגיות מבוזבזות ותסכול סתום על החיכיון הזה
כבר התבגרתי, התפכחתי, ההמתנה הזאת לא תהיה קצרה, לא ממש חשוב איזה תוצאות יחזרו בבדיקה הזאת, עוד אחת מאלפי בדיקות שחיכיתי לתוצאות שלהן, ברור שנשמח אם היא תהיה חיובית ועדיין לא נראה לי שנוכל לחזור לנשום, זה רק יהיה יותר קשה, כי תתווסף עוד חרדה של לאן כל זה הולך. כששאלתי אם מיועדת אחרת (שכבר ילדה) מה היה לה הכי קשה בתהליך היא אמרה לחכות, וזה היה נשמע לי מוזר, כי לחכות זה משהו שעושים כל הזמן, לרכבת, לשיחת טלפון, לאוכל שיתחמם, לחורף שישבור את השרב. אבל זה ברור לי עכשיו שלחכות זה לא פשוט בכלל, איך עוברים את כל הזמן הכל כך ארוך הזה, כל יום מתמשך לשנה
איכשהו הזמן חלף, היום התוצאות, ועכשיו כל טלפון מקפיץ, כל הקרובים המלאכיים השומרים שלי בודקים איתי מה קורה ומחזיקים אצבעות איתנו, עוד כמה שעות כבר נדע