מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

שוב בהריון, הריון במקביל לפונדקאית, כזה שתמיד מופיע בסיפורים האלו בעיתון, איך פתאום הכל השתחרר, והצליח. ניסיתי לא לקוות, החלטתי שאם אני לא אבדוק אז אולי זה ימשיך, התעלמתי מכל הסימנים שהגוף אותת לי, איך אפשר לטעות, בהריון ה12 כבר לא טועים. כל האמירות האלו של כולם, שאולי פתאום זה יצליח, שכל מה שהייתי צריכה זאת אופטימיות, מזלזלים בנסיונות שלי, כאילו לא עשיתי הכל, כאילו לא הלכתי מעבר למה שאני מסוגלת, הקולות האופטימים האלה, חלחלו בי, וגם אני בסתר ליבי, קיוויתי. ולא, זה לא הצליח. הכל נגמר בכאב גדול שזרק אותי אחורה לכל אחד אחד והעשרה שקדמו לו, וכאב לי כל כך לנשום , כי הגוף התרסק וגם הנפש ועכשיו החלטתי, החלטתי שאני לא יכולה יותר, אני צריכה לשים סוף זמני אני רוצה להשתחרר מהעול הזה של ההפלות שתמיד מעליי, אני רוצה להנות מהילדה הזאת שבדרך, להיות רק איתה בלי דאגות, עם עייפות של הורה טרי ולא עם עייפות הורמונלית של הריון, לא רוצה להמשיך לכאוב את האובדנים אלא לשים מאחור את הכאב ולהסתכל בתקווה אל העתיד אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת אולי לא ניסיתי הכל, לפעמים, ואני מנסה להסביר לעצמי, ניסית הכל..

היא עוד לא נולדה, היא עדיין בבטן, אי שם בארץ רחוקה, עדיין לא בשלה להיות באויר העולם, וכבר כמה שבועות שאני ממש מנסה להתאהב בה. יש לי כמה צילומי אולטרסאונד מרגשים והמון מחשבות, רחם ריק והרבה דאגות. כדי ליצר חלב צריך להתאהב ואני מנסה להבין איך מתאהבים במה שעוד לא כאן, איך מסכנים את הלב שלך שיעמוד בעוד משבר, כמה מפחיד לאהוב אותה לפני שהגיעה אלינו לכאן, תפסה לי אצבע ואפשרה לי לחבק אותה אליי, להריח אותה אפילו לשנייה. כמה קשה להתאהב כשהיא לא נוכחת, כשלא מרגישים מתי היא בועטת, את השיהוקים שלה, את המשקל שלה או כמה גדלה, בלי דרך ללטף אותה, לשים לה מוזיקה או להעביר יד מלטפת עם ברכת לילה טוב לפני השינה. אין לה אפילו שם חיבה, שם בטן חמוד כזה שנפחד שידבק אליה כשתגדל, שם כזה שנגזר מהחלקים הכי עמוקים של הלב. יש לה חלק מהלב שלנו, זה בטוח, אבל היא לא איתנו עדיין וזה כל כך מוזר להפקיד משהו כל כך חשוב לך בידי מישהו שאתה לא מכיר לעומק, מישהו שאפילו לא ישבת איתו לארוחת צהריים, בארץ אחרת, מליון קילומטרים מכאן. מחכה לעדכון, כמה היא עוד גדלה, לא נרדמת, חושבת עליה, העוברית שלנו ועל הפונדקאית וכמה הייתי רוצה

בנתיים אנחנו מחכים, מחכים שהזמן יעבור, הוא בשלו, בוחר לעבור אחרת, כל יום בהריון הזה מרגיש לי כמו נצח, אני מרגישה אותו על בשרי, צורב לי את קיומו, גם כשאני עסוקה, מלאה במשימות ותוכניות הוא עדיין שם כמו תקתוק איטי של מחוגים באוזניי, ממחיש לי את קיומו. יום רביעי הוא יום משמח, יום שבו עוברים לשבוע הריון הבא, התאריכים שמורים לי בלב, אני לא זקוקה ללוח שנה או אפליקציה, אני נושמת אותם מידי יום. שבוע 27, כמה חיכיתי להגיע לשבוע הזה ועדיין הוא מרגיש רחוק, מתי נרגיש מחוברים סופית, אולי רק כשהיא תהיה לנו בידים. בנתיים יש 7 פעמים ביום שאני שואבת, עדיין על ריק, מתעטפת בחיתול בד ומנסה לחשוב עליה, וזה לא פשוט, לא החזקתי תינוק כבר כל כך הרבה זמן, כל מה שיש לי הם זכרונות עמומים של הבת שלי. מנסה לדמיין את הרגע שאני אקבל אותה, יודעת שהוא יהיה מעין כמוהו, איך נעבור אותו הפונדקאית ואני, האם היא יודעת כמה אני חושבת עליה, הנה אני סופרת את הימים, מחכה שהם פשוט יעברו, כל כך קשה לחכות ולחכות ולחכות