סוף סוף התקן
שוב בהריון, הריון במקביל לפונדקאית, כזה שתמיד מופיע בסיפורים האלו בעיתון, איך פתאום הכל השתחרר, והצליח. ניסיתי לא לקוות, החלטתי שאם אני לא אבדוק אז אולי זה ימשיך, התעלמתי מכל הסימנים שהגוף אותת לי, איך אפשר לטעות, בהריון ה12 כבר לא טועים. כל האמירות האלו של כולם, שאולי פתאום זה יצליח, שכל מה שהייתי צריכה זאת אופטימיות, מזלזלים בנסיונות שלי, כאילו לא עשיתי הכל, כאילו לא הלכתי מעבר למה שאני מסוגלת, הקולות האופטימים האלה, חלחלו בי, וגם אני בסתר ליבי, קיוויתי. ולא, זה לא הצליח. הכל נגמר בכאב גדול שזרק אותי אחורה לכל אחד אחד והעשרה שקדמו לו, וכאב לי כל כך לנשום , כי הגוף התרסק וגם הנפש ועכשיו החלטתי, החלטתי שאני לא יכולה יותר, אני צריכה לשים סוף זמני
אני רוצה להשתחרר מהעול הזה של ההפלות שתמיד מעליי, אני רוצה להנות מהילדה הזאת שבדרך, להיות רק איתה בלי דאגות, עם עייפות של הורה טרי ולא עם עייפות הורמונלית של הריון, לא רוצה להמשיך לכאוב את האובדנים אלא לשים מאחור את הכאב ולהסתכל בתקווה אל העתיד
אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת אולי לא ניסיתי הכל, לפעמים, ואני מנסה להסביר לעצמי, ניסית הכל... סטרואידים והורמונים וקלקסן ודיקור וטיפול פסיכולוגי ושמירת הריון ומה לא. וכל העובריות התקינות שאיבדתי... והנה, עוברית שלי מצליחה לגדול אצל מישהי אחרת. אני רוצה להיות כאן, כולי בשביל הילדה שלי שבאמת מגיעה להתרכז בהנקה ובעצמי ובלתת לה את כל מה שחיכיתי להעניק
לא חשבתי שאני אגיע לרגע הזה, אבל אני כאן, לפחות לעכשיו שמה לזה סוף
תגובות
הוסף רשומת תגובה