מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

אנחנו דנים ביננו על הסיטואציה, אם ניצחנו את הקושי ונצליח לקבל את מה שכל כך רצינו, אני מרגישה שכן, שאני גאה בנו שהצלחנו להגיע יחד אל השלב הזה בדרך, זה לא היה פשוט, ההתמודדות שלנו כל כך שונה, מכבש השנים הקשות הותיר על שנינו צלקות וזה לא היה מובן מאליו שנגיע יחד לנקודה הזאת. רק בי מקונן הכשלון, התחושה הקשה שגופי בגד בי, שלא הצלחתי במשימה הכביכול פשוטה הזאת, טבעית ואבולוציונית, זאת שעושים כל בעלי החיים, מיתוש ועד לויתן, בלי להשקיע מאמצים נרחבים. אני מבינה שבעולם הנוכחי, גם שיהיה לי מספיק חסכונות כדי לאפשר לעצמי את התהליך היקר הזה זה סוג של הצלחה, ועדיין, הידיעה שהכשלון הכל כך פרטי הזה שלי כבר יוצא לאור ויהיה לנחלת הכלל. קשה לי כל כך, הייתי רוצה להמשיך לגונן עליו או לפחות לקבל אותו ביותר הבנה. לא אני בחרתי בו, ולא הוא בחר בי. איכשהו הגורל הפגיש ביננו

, באופן מאוד לא ברור, הגענו לשלב הזה שבו צריך להחליט אם עושים מי שפיר, לא חשבנו שנגיע ליום הזה בכלל, ועכשיו כשאנחנו שם, בשבוע 18 אנחנו צריכים לקבל החלטה, איזה בדיקות גנטיות לערוך. מצד אחד, המסע הזה היה כל כך ארוך, וההריון הזה כל כך יקר לנו, ולא רק כספית, הוא הושג בשאריות אחרונות של כוחותינו, שניה לפני שהקושי הטביע אותנו בתוכו כמו חול תובעני בו שוקעים בלי לשים לב. עם זאת, אני כבר לא צעירה, עברנו את גיל 35 ועכשיו מי שפיר הם הבחירה המומלצת ע״י הרופאים, אנחנו כבר יודעים טוב יותר מרק להקשיב לרופאים ואנחנו פה בין הפטיש לסדן צריכים להחליט, האם לסכן את ההריון הזה בהפלה או לסכן את עצמנו והעוברית במחלה גנטית קשה. חשבנו לעשות בדיקת ניפט במקום המי שפיר, אך ממה שקראנו היא בודקת רק תסמונת דאון, והרי אנחנו שנכוונו כל כך בסטטיסיטקות ארורות, משחקים גם כאן משחק סטטיסטי עם עצמנו, מה הסיכויים היותר גרועים מבין השניים? מחלה גנטית או הפלה? והרי זה משחק שאין בו מנצח, לא חשוב מה נבחר לא נוכל להיות רגועים עם ההחלטה. החלטנו ללכת על מי שפיר, עם רופא ישראלי שעשה אלפים כאלו ולקוות לטוב. לשנינו סיוטים בלילה על הפ