מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

שבוע שעבר, בלילה שלפני קבלת תשובות ההחזרה, חלמתי חלום, חלום פשוט כזה, שאנחנו בבית כולנו ויש כאן גם תינוקת, בת 7 חודשים, חייכנית ומלאת שיער, לרגע עוברת בי המחשבה שהיא בעצם כל הזמן היתה כאן ופשוט לא שמתי לב, וזה נכון, במובנים מסוימים הילד או הילדה הזאת שאנחנו כה מצפים לה כבר נמצאת כאן מזמן, ורק אינספור אכזבות מפרידות ביננו. אבל לקום מחלום כזה, מתחושת החמימות שהוא צופן בחובו, זה כבר קושי אחר, החזרה למציאות שבה הכל כל כך רחוק. הטלפון הגיע, ביטא חיובית, אבל נמוכה. ככה זה אצלנו, אי אפשר ללכת רק על בשורות טובות. תמיד הכל כל כך מורכב, הרי גם הבטאות שלי היו נמוכות ולאן זה הוביל אותנו.... עדיין זה הכל מאוד משמח, לפחות משהו מתקדם לאיזה שהוא כיוון, גם אם זה יגמר רע לפחות נדע מה המצב, אם זה קשור לגוף שלי או לעוברים עצמם. ישר אני מנסה לתכנן את צעדי ההמשך, תרומת ביצית, תרומת זרע? השיחה הזאת גומרת אותי, אין לי כח לעוד שאיבות, עייפתי, והכי אני לא רוצה להגיע לבחירה על הגנטיקה של מי מאיתנו לוותר, רק מתחננת בתוכי לא להגיע לצומת הזאת ולא לחזור אחורה, רק צעדים חוששים וקטנטנים, מפחדים לא לפול.

אז ככה, היתה עוד החזרה כושלת, ואז עוד שאיבה מאכזבת וכשיצאתי ממנה הבנתי שיש כמה  דברים שלקח לי זמן לגלות על שאיבת ביציות... דברים שלא סיפרו לי, לא הרופאים ולא האחיות ולא בנות בשום פורום ולא אף אחד, אולי כי זה נראה ברור מאליו לכולם. הבנתי שהאכזבה מגיעה מתוך הציפייה וכשהציפייה לא תואמת את המציאות זה מתכון בטוח ללהתאכזב, קצת כמו לקבל דף אפור, אם משווים אותו ללבן אז הוא כהה אבל אם נשווה לשחור הוא יראה בהיר, כך גם תוצאת ההפריה לפי הדף שציפיתי לקבל אז מה למדתי, קודם כל שההרדמה קצרה ולא נוראית (אני כבר מתורגלת), עם זאת היא עשויה למעוך אותי לאיזה יום יומיים אחרי. למדתי שזה כיף לי להביא גרביים מצוירות ולהשאר איתן בזמן ההליך כי יש בזה משהו משמח. למדתי שאם מספר הזקיקים נמוך שווה לעשות כבר בלי הרדמה, כואב אבל ההתאוששות הרבה יותר קלה. למדתי שאין טעם לדבר עם האחיות כי גם כשהן נורא מנסות יוצא להן משהו חסר טקט כמו נשמור את הוריד הטוב ללידה. למדתי שהכי נעים לי לפני לשמוע מוסיקה ולהתעלם מהסביבה.  מעבר להכל למדתי על זקיקים וביציות. מסתבר שמספר הזקיקים שרואים לאורך הימים שלפני השאיבה באולטרסאונד