מחכה לחסידה- רכבת הרים בדרך לפונדקאות

מהרגע שהיא נולדה התחלנו לחשוב אם נעשה את המסע הזה שוב. לומר את האמת אני די רציתי שקט, רציתי להנות ממה שיש לי, להפסיק לרדוף אחרי הישגים, שיהיה מספיק חלב, להצליח להביא אותה, להתמודד עם הכל יחד. רציתי זמן פשוט להיות, לחיותף לגדל אותה, להחלים, לאחות את הלב שלי ולסגור את הפצעים הפתוחים שנשארו לי ולנו, היא התרופה הכי טובה שיכולתי לבקש לנו, היא מאירה את הבית עם החיוך והצחוק שלה, כמו שלא יכולתי אפילו לדמיין אני כבר בת 38, לפני שנתיים כבר השאיבת בייציות שלי היתה לא מזהירה , אני לא יכולה לחכות הרבה, למרות שהייתי שמחה לתת לה עוד זמן להיות קטנה. אבל אם רוצים עוד ילד, צריך להתחיל להתכוונן לזה. שיחקנו במחשבה הזאת זמן רב, כל פעם שהיתה חולה, או יצאו שיניים או היינו עייפים דחינו את זה קצת יותר... עם זאת חתימה על עוד חוזה פונדקאות היה על הפרק אני מודה, הושפעתי מהסביבה, חשבתי אולי, עכשיו אחרי הפונדקאות יקרה איזה נס, איזה הריון ספונטני שפשוט יחזיק מעמד בלי מאמץ, כזה רגיל כמו של כולם. כולם מספרים על ניסים, על זה שפתאום כששחררת הכל יסתדר, ושקלתי את זה באמת, לנסות שוב על הגוף שלי, להמנע מאוד הוצאת כספי